אמנם הקטע הבא מתמקד בספורט, אך אני בטוח שגם מי שלא מתעניין בתחום ימצא עניין במסר המועבר כאן.

גמר ליגת האלופות. אחד מאירועי הספורט הגדולים שיש בשנה. מאות מיליוני צופים ברחבי העולם מצפים למשחק ענק, שבסיומו תוכתר אחת מבין שתי קבוצות כאלופת אירופה. ב-25 במאי 2005 התמודדו שתיים מהקבוצות הטובות באירופה על הגביע הנחשק - מילאן האיטלקית וליברפול האנגלית. מילאן, לה הייתה הגנת ברזל אימתנית, הגיעה בכושר טוב ולמעשה נחשבה לקבוצה המועדפת לזכות בתואר, בעוד ליברפול התקשתה בליגה האנגלית וסיימה את העונה במקום החמישי בלבד.

המשחק נפתח בצורה מושלמת עבור מילאן, כשכבר בדקה הראשונה הבקיע הקפטן הוותיק שלה, פאולו מאלדיני, את השער הראשון במשחק. שחקני ליברפול לא הצליחו להתמודד עם העוצמה של שחקני מילאן. האיטלקים שיחקו טוב בכמה רמות מהאנגלים - נראה כאילו קבוצה של גברים משחקת מול קבוצה של ילדים. עד המחצית הצליחו המילאנזים להבקיע עוד שני שערים מרגליו של החלוץ הארגנטינאי הרנן קרספו - והנה התוצאה היא 3-0 לטובת מילאן. שחקני ליברפול יורדים מושפלים לחדר ההלבשה. הקבוצה הייתה בקרשים, האוהדים של ליברפול, שעוד היו אופטימיים לפני המשחק, היו חסרי מילים, המומים. לכאורה, כל שנותר לליברפול לעשות במשחק הוא למזער נזק, להימנע מתבוסה מביכה עוד יותר. אף אחד לא יהמר שהתוצאה תתהפך אחרי מחצית כזו.

האם זה הזמן לוותר, לשחרר? איך אפשר לחזור במצב כזה? מה עושים? מה המאמן צריך לעשות במצב כזה - לצעוק על השחקנים על הבושה האדירה שהוא, השחקנים והאוהדים חווים? אולי לנסות לנחם אותם בכך שישמחו שזה נגמר רק עוד 45 דקות? רפא בניטס, מאמנה של ליברפול, לא התייאש. הוא נתן לשחקנים נאום מעורר השראה, הזכיר להם את הסמל עבורו הם משחקים, הפציר בהם להאמין, לא להתייאש לתת את כל מה שיש להם, כי זה עוד לא נגמר, כי יש עוד תקווה, כי יש עוד סיכוי.

נדמה שהמילים של המאמן חלחלו לשחקנים, שעלו כמו אחוזי דיבוק למחצית השנייה. מי שהוביל את הקבוצה היה הקפטן האנגלי, סטיבן ג'רארד, שהחליט לנסות את מה שכולם הגדירו כמשימה בלתי אפשרית. אלו היו הנחישות של ג'רארד והסירוב שלו לקבל הפסד גם כשהוא היה כה קרוב ומוחשי, שהשאירו את הקבוצה בחיים, דחפו את שאר השחקנים לתת מעצמם 200%, וזה השתלם. ג'רארד, איך לא, היה הראשון שהבקיע, בדקה ה-54, שער שהיה מורכב כמעט כולו אדרנלין ורגש. מה שקרה בשבע הדקות לאחר מכן היה קסום, וליברפול הבקיעה שני שערים נוספים ובכך השוויתה את התוצאה: 3-3! גם אם ליברפול הייתה מפסידה, כבר עכשיו זו סנסציה אדירה: להצליח להבקיע שלושה שערים בטווח זמן קצר שכזה, כשאף אחד לא דמיין בכלל שיבקיעו אפילו אחד, היה הישג מדהים. האוהדים האנגלים, שאיבדו את הצבע מהלחיים במחצית, שרו בשיא המרץ, דחפו את הקבוצה עוד יותר.

למילאן היו עוד כמה הזדמנויות להכריע את המשחק, אך הם לא הצליחו להכניע את השוער של ליברפול, ג'רזי דודק, לא עד סוף 90 הדקות הרגילות ולא בחצי שעת ההארכה שלאחר מכן. אם ג'רארד היה גיבור המחצית השנייה, דודק היה הגיבור של ההארכה ודו-קרב הפנדלים. הוא נתן הצלות הרואיות לבעיטות של חלוצה האוקראיני של מילאן, אנדריי שבצ'נקו. למעשה, המשחק הוכרע בבעיטת העונשין של שבצ'נקו, אותה הדף דודק וחתם את הדו-קרב בתוצאה 3-2 לליברפול. תם לו אחד המשחקים המשוגעים שראתה אירופה מימיה. ליברפול היא אלופת אירופה! השחקנים והאוהדים חגגו באקסטזה הראויה.

אז מה היה לנו פה? האם מישהו חושב שהקאמבק הזה היה מתאפשר אילולא השחקנים של ליברפול האמינו בכל כוחם שהם יכולים? סטיבן ג'רארד הראה לעולם את כוחה של הנחישות. שבע הדקות האלה מלמדות אותנו לעולם לא לוותר. משחק שכזה מראה לנו שלפעמים דרושות כמה דקות בודדות כדי להתגבר על הרים. משחק שכזה מלמד אותנו שגם אם נדמה לך שמשהו הוא בלתי אפשרי, אתה חייב לתת את הכול. במקרה הגרוע, ניסית. במקרה הטוב, שמך ייחרט בהיסטוריה, כאדם שעשה את הבלתי אפשרי.