זה פוסט שקשה לי מאוד לכתוב וכתיבתו גורמת לי לדמוע. הוא נוגע בנקודה כואבת מאוד שאני מתבייש בה מאוד. אתם תבינו בהמשך למה. בינתיים אזרתי מספיק אומץ כדי לומר, לעזאזל עם הבושה והפחד הזה, אני רוצה לכתוב על זה, אני רוצה להראות את זה. גם אם אני יודע שיש סיכוי שההורים שלי עדיין מסתובבים פה והם יגלו את זה בפעם הראשונה כאן.

הרבה פעמים טענתי בתגובות שאני לא כמו יתר הפדופילים. ודאי שיש הבדל ביני לבין אנשים שתוקפים מינית ילדים מסכנים והורסים להם את חייהם, אנשים ששמים את היצר המיני שלהם לפני ערכי מוסר ומצפון בסיסיים, אך לא זה היה מה שעבר לי בראש כשכתבתי את הטענה הזו. בעיניי, ההבדל העיקרי הוא... במשיכה. המשיכה שלי לילדים שונה.

נלך רגע אחורה לכיתה ד'. המשפחה שלי מארחת את חבריהם, הורים צעירים לשני ילדים - ילדה בת 4 ופעוט בן שנתיים. בזמן שהפעוט מסתובב לו בסלון ביתינו הסתכלתי עליו ובחנתי אותו עמוקות. ניגשתי אליו ושיחקתי איתו קצת. הוא היה מתוק מאוד והוא הרבה לצחקק ולחייך. בזמן שהסתכלתי עליו חשבתי לעצמי, איך זה היה מרגיש להיות הוא. איך זה היה מרגיש להיות בגוף שלו, לזחול או בקושי ללכת, להיסחב בידיים או בעגלה לכל מיני מקומות. המחשבות האלה היפנטו אותי, הפכו אותי למשותק.

זו הייתה סנונית של סוג מחשבות שהעסיקו אותי אינספור פעמים. אם אתם דואגים, אבהיר שמחשבות על תינוקות לא היו בהמשך, אך קו המחשבה נותר זהה, פשוט על "מושא" אחר. אלו מכם שיש להם זיכרון מעולה או קראו את הפוסטים הראשונים שלי בתקופה האחרונה ודאי יודעים שנהגתי לצפות בקטנטנות והתמקדתי בבנים שמשחקים שם. אהבתי מאוד את אגוסטין וגם קצת את כריסטיאן. גם כשהסתכלתי עליהם, חוויתי משהו דומה. חשבתי איך זה לקום בבוקר ו"לגלות" שאני אגוסטין, איך זה לחיות חיים שלמים בתור אגוסטין, עם הורים אחרים, חברים אחרים, אפילו שפה אחרת. אפילו חשבתי איך זה לעשות את הדברים הפשוטים בחיים בתור אותו ילד - וזה כולל לאכול, לשחק וגם להתקלח.

בכיתה ט' הייתי באיזושהי סדנה, ואני זוכר שהיה בקבוצה ילד אחר, בן גילי. היה לו סומק טבעי אדיר ואף סולד "מושלם" שכזה. מראה מרהיב, וגם פה הייתי מהופנט. לא יכולתי להסיר ממנו את המבט גם כשישבנו במעגל, זה היה הזוי. אני מניח שכעת אין צורך שאפרט מה חשבתי באותם רגעים.

גם בפרקים של הכרונולוגיה, בהם מתוארים ילדים שהתאהבתי בהם, היו מחשבות כאלה כלפיהם. בפרק החמישי תיארתי שהתחלתי לאונן ולא רציתי לתאר מה דמיינתי - וגם פה לא מהסיבה שקופצת לראש, שזה מזעזע לשמוע על זה, אלא מהסיבה שהתביישתי בזה. התביישתי ואני עדיין פחות או יותר מתבייש בזה גם היום. לא דמיינתי קיום יחסי מין אלא דמיינתי שאני ילד, שאני חי חיים של ילד. המחשבה הזו הדליקה אותי יותר מכל מחשבה אחרת. לעתים קרובות מאוד דמיינתי דברים קיצוניים יותר, כאלו שלא חוויתי בקשר הרגיל עם הילדים: מחשבות על זה שמלבישים אותי, מאכילים אותי. בעיקר דברים שקורים בכוח. ברוב הפעמים לא דמיינתי אף ילד אחר מלבדי, או יותר נכון מלבד הדמות שהייתי בה. אם דמיינתי ילד אחר, זה לרוב כלל מחשבות על... פאסיביות.

אתם מבינים שאני מעדיף לתאר את עצמי בתור פדופיל, לומר שאני נמשך לבנים קטנים, מאשר לומר שאלו הפנטזיות שלי? כשפניתי לקב"נית לא דיברתי על זה. גם בניתוח אישיות לא הזכרתי את זה. רק כשהגעתי לפסיכיאטר העליתי את זה לראשונה אחרי מעל לשעה של שיחה, אך זה לא שינה אצלו דבר והוא מתייחס אליי כ"פדופיל רגיל". מאז לא ציינתי את זה בפניו. כן ניסיתי לדבר על כך עם הפסיכולוגית, אך הבושה והפחד עצרו אותי מלהתעמק בנושא ולמעשה זה יותר משנה של טיפול בה כמעט ולא נגענו בנושא הזה - והוא מאוד מהותי עבורי, מאוד מגדיר אותי ואת ה"משמעות" שלי. אני מעדיף להסתיר את זה מהבושה. בשיחות עם אחרים מפורום התמיכה או אנשים מישרא-בלוג אני חושף את המידע הזה רק אחרי היכרות עמוק, וגם אז אני לא מתעמק בזה מעבר ללספר על זה.

תמיד כשאני מנסה לחשוב "למה זה קורה", דעתי נטרפת. הייתה לי ילדות טובה, מאוד נהניתי מהלימודים, מהמשפחה, מהחברים. לא הרגשתי שסבלתי או שחסרה לי תשומת לב. אז איך יכול להיות שמה שרציתי כל כך זה להחליף לגמרי את החיים שלי ולהיות מישהו אחר? יש כאלו שאמרו לי שאני מתגעגע לילדות. זה נכון, אך רק כשמסתכלים על היום - מה היה כשהייתי ילד בעצמי? למה היה לי להתגעגע בדיוק? אף פעם לא הבנתי את התשובות לשאלות האלה.

נקודה מעניינת זה שמהרגע שהתחלתי לאונן, הפסקתי לדמיין את הפנטזיה הזו במהלך היום. זה כאילו כל המחשבות האלה של "אני ילד" התנקזו ללילה ונשארו שם. לפני 16 חודשים התחלתי את הסירוס, ולכן גם הפסקתי לאונן. מכיוון שהפסקתי לאונן, גם הפסקתי לדמיין את זה. הסירוס לא הפך אותי לנקי וטהור, שהרי החיבה שלי לילדים לא דעכה, אך דבר אחד אפשר לומר בוודאות, זה שהפנטזיה ההזויה הזו כמעט ולא קיימת היום.