אם כבר התחלתי לשים קלפים חדשים על השולחן, אולי כדאי שאעשה את זה עד הסוף. באיזשהו מקום, זה היה הכרחי מצדי להסתיר פרטים כדי לא להיכנס לפינות מעצבנות, אך כעת אני מרגיש שזה לא משנה הרבה. אני יכול עכשיו לכתוב על מה שאני רוצה, ולא אכפת לי מהתוצאה יותר מדי. הדימוי שעולה לי לראש הוא סוג של לשרוף גשרים ולברוח.

אני לא יודע מה התדמית המדויקת שלכם לגבי הסירוס שלי. אני מניח שרובכם רואים בזה צעד אצילי מצדי, שאני מוכן להקריב את היצר המיני שלי כדי לשמור על שלום הציבור, אבל גם, כמובן, כדי שאוכל להיות שקט יותר מבחינה נפשית. האמת לא נמצאת בדיוק שם.

גם עבור מי שזוכר וגם מי שלא, הגעתי למפגש עם הפסיכיאטר בקיץ הקודם, זמן קצר אחרי שגיליתי את פורום התמיכה. צברתי המון ידע בזכות הפורום ולכן הגעתי מוכן. ניהלנו שיחה ארוכה מאוד במשרד שלו על מגוון רחב של נושאים. אני חושב שסיפרתי על אותו מפגש במספר מילים בעבר, אבל לא בטוח. אני זוכר שעלתה ההשוואה להומוסקסואליות, השוואה שהוא כמובן הדף בקלות. כעבור מעל לשעה של שיחה העלה הפסיכיאטר את הסוגייה של סירוס כימי כפתרון: מפני שאני אקסקלוסיבי, אין לי אובייקטים חוקיים להפנות כלפיהם את היצר המיני ולכן ביום מן הימים אתפוצץ ואפגע בילד תמים, והסירוס הוא הדרך למנוע את אותו יום. הוא כמובן אמר שהסירוס הכימי לבדו לא יכול לעזור, ונדרש גם טיפול שיחתי במקביל.

כשהוא דיבר על זה התחלתי לדמוע. זו האופציה היחידה שיש לי? זה הגורל שלי? להיות פצצה מתקתקת שהשאלה היא לא "אם" אלא "מתי"? זה הרגיש נורא. לא התווכחתי איתו, פחות או יותר קיבלתי את ההצעה או החלטה הזו בתבוסה.

הפסיכיאטר אמר שהוא רוצה לבדוק אם אפשרי בכלל לתת את החומר בצבא. הוא קרא לראש מדור פסיכיאטריה, בלי לשאול אותי אם זה בסדר שאחשף גם בפניה. היא נכנסה פנימה, הסתכלה על סיכום הפרטים שלי והוא שאל אותה אם לתת טיפול בדקפפטיל אפשרי פה. היא הרימה את עיניה מהדף ושאלה "הוא יודע שיש אלטרנטיבה?" - אני הזדקפתי, כולי אוזן לשמוע עוד אפשרות. "שחרור", היא אמרה ואני עוד יותר נשברתי לרסיסים. ממש לא מתאים לי להשתחרר, בטח כשחתמתי על חוזה לא קטן בשל היותי קצין. זה רק חיזק עוד יותר את המחשבה שאני צריך לעבור את הסירוס.

למעשה, זה היה אולטימטום - או שחרור או סירוס. ראש המדור והפסיכיאטר הבהירו שהצבא לא יכול להכיל פדופיל בצבא, הם לא יכולים להיות מודעים למשיכה שלי בלי לעשות דבר, ולכן אם ארצה להישאר בצבא עליי לעבור את הטיפול. מצד אחד, אני רציתי ורוצה לקבל טיפול שתפקידו לחזק אותי, לתמוך בי, לעזור לי. גם לא אכפת לי לוותר על היצר המיני כי אין לי עניין בסקס, האמנתי שהסירוס ייתן לי שקט נפשי מהחשק החולה הזה. מצד שני, ההישארות בצבא כרוכה, למעשה, בתיוגי כגורם מסוכן, שאני עלול להפיל את הצבא כולו אם אעשה טעות והם רוצים לכסות את התחת שלהם עם הסירוס הזה. כאילו לומר "עשינו את שלנו, כיבינו את הסכנה ועכשיו אפשר להמשיך הלאה".

לקח זמן עד שהאישורים הושגו, וחודשים ספורים אחרי אותה פגישה הגיעה הזריקה הראשונה. מאז, דעתי על הסירוס די השתנתה, ואני מקבל אותו אף פחות בברכה מאשר בתחילתו. תופעות הלוואי של גלי חום, כאבי ראש ותאבון בלתי פוסק מעצבנים אותי, וזה לצד ה"השפלה" שאני צריך לעבור כל חודש כשאני מקבל את הזריקה - עם הרוקחים, האחיות והרופאים המעורבים. הייתי מאוד רוצה להפסיק את זה, למען האמת, אך כל עוד אני בצבא, אין לי ברירה; ולעזוב את הצבא תהיה טעות גדולה מצדי. הפסקת הסירוס היא קלף היציאה שלי מהצבא, אפשר לומר. אם ארצה להשתחרר, אני יכול לסרב לקבל זריקה, וגורמי בריאות הנפש כבר ידאגו בעדינות להוציא אותי החוצה. כמובן, אין לי צורך בזה, אך זה משהו שקיים וששני הצדדים מודעים לו. מה שאני רוצה לומר זה שהיום אני מתייחס לסירוס לא כפתרון למצב שלי אלא כאילוץ שאני צריך לחיות עמו - כל עוד אני רוצה להישאר בצבא אני נאלץ לסחוב את הטמטום הזה.

חשבתי שהפוסט הזה יהיה קצר אך גם זה הפך לסיפור. מדהים.