זה לא שלא אמרתי לך מספיק. לא היה אדם חי ונושם שדיברתי איתו בשנה וחצי האחרונות יותר ממך. אני חושב שהרווחת את המעמד הזה בזכות. ובכל זאת, שוב אני מוצא את עצמי כותב לך פה, במקום לומר לך את הדברים בעצמי. זה אולי כי אין לי אומץ לומר את הדברים האלה ספציפית, אף על פי שכבר אמרתי לך המון דברים דומים לאורך כל הקשר בינינו.

עיקר המכתב הזה הוא לומר לך תודה. תודה שהכנסת אותי לעולמך וקיבלת אותי כמו אח. תודה על כל רגעי האושר שחווינו ביחד. תודה על המתיקות שהפגנת כלפיי. תודה על כך שעזרת לי לחזק את הביטחון במי שאני, על כך שבזכותך הצלחתי להתנער מפחדים ששיתקו אותי והיום אני גדול יותר מהם. תודה על ימים ולילות שהיית איתי. תודה על כך שלימדת אותי המון - על חברות ואהבה, על המוסר האישי שלי, על פילוסופיה ועל עוד שלל נושאים רבים שהספקנו לדבר עליהם במאות שעות השיחה בינינו. תודה על כך שהופעת בדיוק ברגעים הכי אפלים בחיי והבאת אותי לגבהים שבחיים לא דמיינתי שאגיע אליהם. תודה שבזכותך עבדתי קשה מאוד להשתפר כבן אדם. תודה על כל ההערכה שנתת לי. תודה על כל הסיפוק שזכיתי לקבל מהקשר איתך. תודה על כך שכל יום נתת לי תקווה גדולה שיהיה יום טוב, על כך שנתת לי סיבה מעולה לקום ולחיות. תודה שהיית סבלני וסובלני לשמוע את כל הסיפורים הרבים שיש לי. תודה שתמכת בי ברגעים קשים. תודה על כל סרט שראינו ביחד, על כל משחק שהיינו ביחד. תודה על כל דבר שרצית לספר לי ורק לי, על כל בדיחה שיצרנו לעצמנו.

איתך אלו היו הזמנים הטובים בחיי. לעולם לא אשכח אותם. אני יכול רק להצטער על כך שעשיתי דברים מפגרים שהביאו לכך שאתה כבר לא איתי. תמיד קיים הסיכוי שתרצה לחזור, ואני אחכה לך פה, אבל אני מודע לכך שהוא מזערי.

הפרידה הזו משאירה אותי עם חלל ענקי - גם נפשית וגם מעשית. אני פתאום לא יודע מה לעשות בערב וזה מוזר כל כך... אני יודע שאני צריך למלא את החלל הזה, ואני יודע שאני לא יכול להתאבל לנצח על עזיבתך. כל שנותר לי הוא להיות חזק ולנסות להמשיך הלאה.