ספרים לא בדיוק נמצאים בראש סדר העדיפות שלי. יכול לקחת לי יותר מחודש לקרוא ספר, גם לא ארוך, ולו בגלל העובדה הפשוטה שאני לא יכול להשקיע אפילו שעה אחת ברוב הימים. על יצירת המופת של ולדימיר נבוקוב, לוליטה, לא יכולתי לוותר. מצחיק שאני יושב לכתוב פוסט על הספר הזה בדיוק ביום שבו, לפי טענת ויקיפדיה, הספר יצא בארצות הברית לפני 56 שנים.

קודם כול, מה זה לוליטה בכלל? לוליטה הוא סיפור בגוף ראשון של פדופיל מבוגר, הומברט הומברט. הומברט מאוהב בלוליטה בת ה-12, בתה של בעלת הבית בו הוא מתגורר בארצות הברית.

האמת, הספר היה לי די קשה לקריאה. לא כי התוכן קשה ומזעזע, בכלל לא. השפה הגבוהה בה הומברט משתמש, עם אינסוף משחקי מילים וחידות לשוניות, שלמעשה הופכים את כל הספר לשעשוע לשוני אחד גדול, הפכה את הקריאה לעניין מתיש. דווקא עם התוכן הסתדרתי טוב מאוד, ואני יכול לומר שהזדהיתי עם לא מעט מהמחשבות שהוא הביע. הדרך בה הסתכל על ילדות ובחן אותן דומה לדרך בה אני, לפעמים, מסתכל על ילדים אקראיים ברחוב. התחברתי לרגע אחד בו סיפר שלמרות כל הקשיים עם לוליטה, והוא מנה אותם ברשימה ארוכה ומפורטת, החוויה איתה נמצאת מעבר לאושר: "... עדיין הייתי שרוי עמוק-עמוק בגן-העדן הנבחר שלי - גן-העדן אשר שמיו היו בגון שלהבת-גיהינום - ואף על פי כן גן-עדן".

אני חושב שהמחשבה שנגעה בי יותר מכולם הייתה המחשבה לגבי מה יקרה כשלוליטה תגדל. הוא אמר משפט יפה מאוד, שאני אולי לא זוכר במדויק אך זוכר את רוחו: גם אחרי שלוליטה תתבגר ומראהּ ישתנה, הוא תמיד יהיה מאוהב בזיכרונו אותה כילדה. (והערה עם ספוילר: לפי הספר, הוא באמת לא חדל מלהיות מאוהב בה, גם בגיל 17 וכשהייתה בהריון!)

אך פה, פחות או יותר, מפסיקה ההזדהות והתחברות לדמות העצומה של הומברט הומברט. אפשר לומר שהרחתי שנאה קלה כלפיו עוד משלב מוקדם בספר. הדמות, פשוט מאוד, היא דמות של אדם משוגע, פסיכופת. אני לא מדבר על המשיכה לילדות, אלא על כל ההתנהלות שלו. אני יכול לספר דברים שיהיו בגדר ספוילר, אך אני לא רוצה לקלקל למי שכן ירצה לקרוא את הספר. מה שאני כן יכול לומר זה העיוורון העצום שלו. את עיוורונו אני מחלק לשניים - כלפי עצמו וכלפי חוץ. כלפי עצמו, היה עיוור שלא ראה בהתנהגותו דבר מה פסול, אפילו לא דן בדיוק בדברים הכואבים, אף על פי שהספר מראה המוני דיונים פנימיים שהומברט תהה בינו לבין עצמו. אך חמור מכך, היה עיוור כלפי חוץ, שלא ראה איך הוא מחרב לאהבתו הגדולה את חייה. אם אהב אותה כמו שטען, לא היה הורס אותה, את נפשה ואת גופה, בקנאות כה כבירה.

אינני הומברט הומברט. כשאני אוהב מישהו, כמו הילדים שאהבתי והינני אוהב לאורך השנים, לא אעשה דבר שיפגע בהם ולו במעט. אין דבר שיעשה אותי מאושר יותר מאשר לראות אותם מאושרים, ולכן אני שם לי למטרה לעזור להם להיות מאושרים. כאב לי לראות שהומברט שם את יצריו ותאוותו לפני אהבתו ודאגתו ללוליטה. בעיניי, אהבת אמת היא כזו שכוללת דאגה ואכפתיות ברמה עילאית, כזו שגורמת לאדם להימנע מפגיעה, לכל הפחות מכניסה את זה לתודעה ולשיקוליו.