לפני שנתיים, ב-31 ביולי ליתר דיוק, פורסמה כתבה בעיתון שמדברת על תפיסתם של 30 פדופילים במבצע גדול. הכתבה פורסמה גם בעיתון המודפס, בידיעות אחרונות, אותו קראתי ביום ההוא. הייתה משבצת קטנה בפינה שמספרת על אתר קהילת אוהבי הילדים הישראלי. המשבצת, כמובן, תיארה את האתר באופן שלילי. למשל, לעגו למונח "אוהבי ילדים", שהוא השם העברי ל"פדופיל", והתייחסו לזה כמכבסת מילים. בכל זאת, ציינו שהאתר אינו ניסיון להפצת פורנוגרפיית ילדים (אחרת היו סוגרים אותו על הרגע הראשון, כן?), אלא הוא מקום לקבל תמיכה ואפשרות לדבר על הנושא הכואב הזה עם עוד אנשים.

הלב שלי דפק בעוצמה כשקראתי את הכתבה. לא האמנתי שיש דבר כזה, ועוד בעברית. פחדתי מאוד שהתעסקות באתר הזה מהווה למעשה חשיפה לעיני ה"אינטרנט" שאני פדופיל. לא ידעתי אם זה בכלל "בטוח" להיכנס לאתר הזה, בלי שזה יכתים את כתובת ה-IP שלי, את היסטוריית הגלישה שלי וכך הלאה.

אולם בו זמנית גם ידעתי, שזו הזדמנות עצומה. התרגשתי מאוד מכך שסוף סוף אוכל לדבר עם אנשים כמוני על הנושא הזה, מזה שיש ממי וממה ללמוד. התקנתי דפדפן פרוקסי, פתחתי את תיבת המייל של israeli.anonymous, וביום שלמחרת, ב-1 באוגוסט, נכנסתי לאתר ולפורום לראשונה. דבר ראשון, התחלתי לקרוא את המאמרים המעולים. לראשונה קיבלתי מידע אמיתי על הנושא, ובצמא אדיר גמעתי כל טיפת מידע שהייתה שם. דבר שני, התחלתי לקרוא בפורום. בהתחלה עוד פחדתי לכתוב, אבל גם זה הגיע בהדרגה. דבר שלישי, הכרתי אנשים, אפילו בגילי, שמתמודדים והתמודדו עם אותם חוויות ורגשות כמוני. התחלתי להשתמש בצ'אט של ג'ימייל, גם פתחתי את הסקייפ, וזה אפשר לי לפרוק מצד אחד ולשמוע מצד שני, באופן פרטי. 

אני זוכר שההודעה הראשונה שלי בפורום הייתה בסגנון של "כמה מזל שפרסמו את הכתבה הזו, זה אולי הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים". זה לא צחוק. כמו שאמרתי, קראתי המון, גיליתי שאני לא לבד. העובדות והמידע האלה נתנו כל כך הרבה כוח. מצאתי חברים שאני יכול לסמוך עליהם, לשתף אותם גם במה שהחשבתי הסודות הנוראיים ביותר שלי - ומסתבר שהם לא כאלה נוראיים - באהבות הקודמות שלי, בשאיפות, ברצונות, בתכניות לעתיד. לגלות שיש לנו הרבה במשותף עשה לי נפלא. אני זוכר שביליתי זמן רב מאוד בפורום ובשיחות - למשל, גם דרך הפלאפון, בזמן הצבא, לא יכולתי לוותר על קריאה וכתיבה, ולפעמים שיחות היו גולשות עד השעות הקטנות של הלילה, הגם שצריך לקום בבוקר ליום חדש בצבא. זה היה כה משמעותי וחשוב עבורי, שזה היה הכרח בעיניי.

הדבר העיקרי שלמדתי מהאתר הוא שהמשיכה לילדים לעולם לא תלך. אני אהיה אוהב בנים לנצח. זה שבר אותי בהתחלה, אבל אחרי השוק הראשוני, הגיע השלב בו הפנמתי את זה והתחלתי להתמודד עם הנתון הזה. ראוי לציין שמה שהניע אותי לפנות לטיפול מספר חודשים לפני כן, באפריל 2012, הייתה המחשבה שזה כן ניתן לשינוי. למעשה, אם הייתי מגלה את פורום התמיכה לפני כן, לא הייתי פונה לטיפול, וככל הנראה לא הייתי מסורס מעולם. אני זוכר שהפגישה הראשונה עם הפסיכיאטר, לפני כשנתיים ולאחר גילוי הפורום, הייתה מרתקת, כי באתי אליו מוכן עם הידע שצברתי מהאתר ומהפורום.

לפני כשבועיים האתר נסגר. מה שקרה זה שהשרת עליו הוא מאוחסן החליט לשנות את אמצעי התשלום - חייבים להשתמש באמצעי תשלום עם הזדהות מלאה, וכמובן, מנהל האתר, בחור בן גילי אגב שאף פתח יותר מבלוג אחד פה, לא מוכן לקחת את הסיכון ולקשר בין הזהות האמיתית שלו לבין הפורום. הוא נתקע. לא הצליח למצוא דרך לשלם לשרת מבלי להיחשף, ולעבור שרת זה גם משימה בלתי אפשרית לפי מה שהבנתי. בשנה האחרונה אני ממעט להיכנס לאתר, ובאופן כללי, אף פעם לא היו בו יותר מחמישה חברים פעילים. בכל זאת, זה העציב שהוא נסגר, כי אני בטוח שאנשים אחרים נכנסו וייכנסו אליו, מצאו וימצאו בו ישועה, מפלט ותמיכה, כמוני.

זה נראה כמו מכה סופית, ובדיוק כשאני יושב וכותב את הפוסט הזה, אני בודק ומגלה שהאתר חזר לעמוד על רגליו! איזו ידיעה משמחת ומפתיעה. הייתי בטוח שאין תקווה בזמן הקרוב לגביו, כמה טוב שטעיתי.

תצלום מסך של האתר