לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Even the darkest night will end and the sun will rise

Avatarכינוי: 

מין: זכר

Skype:  israeli.anonymous 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

המגדל


זהו סיפורו של איש פשוט וחביב, איש שאהב מאוד אדריכלות. לאחר מות סבו בצהרי שישי חורפי, הוא קיבל בירושה מבנה מגורים קטן במרכז הארץ. תחילה, היה האיש עצוב מאוד על האובדן, ולקח זמן עד שהצליח להתאפס. אחרי שסיים להתאבל, החליט האיש לקחת את עצמו בידיים, ולנצל את ההזדמנות שקיבל. הוא תמיד חלם על בניית מגדל יפה, וחלקת האדמה שקיבל בירושה הייתה הקרקע המושלמת לצורך כך.

 

לאיש היה ידע מצומצם מאוד בכל מה שקשור לבנייה, אם אפשר להחשיב צפייה בתכניות בנייה בנשיונל ג'אוגרפיק כידע שמועיל לנושא. לכן, כשניגש למשימה, ידע שעומד בפניו אתגר ענקי. האיש פחד שייכשל. עוד לפני שעשה דבר, ידע האיש שיש פה סיכון די גדול - הוא ידע שאם לא יצליח, הוא יהרוס את המבנה לשווא. למרות כל החששות, החל האיש בפינוי הקרקע. זה היה הצעד הראשון במסע של אלף קילומטרים. הוא לא ידע בדיוק איך הוא רוצה שהמגדל  ייראה, הוא לא ידע מה יהיה במגדל, מי יגור בו, מה יעשו בו, מה יחשבו עליו, אבל הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.

 

כעת, כשהקרקע פונתה, החל האיש להניח את הלבנים הראשונות. ההתרגשות הייתה גדולה וידיו רעדו, אך בזהירות, באיטיות ובקפדנות העניינים התקדמו לא רע בכלל. בתום היום הראשון ניגב האיש את הזיעה ממצחו והביט במה שהצליח לעשות. מה, זה כל מה שעשיתי? חשב לעצמו. עם כל המאמץ שהשקיע, כמה הזיע, וזהו? כל כך מעט.


למרות זאת, הבין האיש שככה הדברים פועלים. לא מלקקים דבש בתחום קשה שכזה. בטח כשמגיעים אליו בלי רקע בכלל. הוא לא התייאש ואף הגביר את הקצב. הוא התחיל לקרוא יותר לעומק על הנושא. הוא קיבל השראה מספרים שקרא. הוא התייעץ עם מומחים, שאל חברים ומכרים. כל זה עזר לאיש מאוד, ולאט לאט התחיל המגדל לרקום עור וגידים. כבר בשלב מוקדם מאוד, היה האיש גאה מאוד במה שהשיג. הוא אהב מאוד את מה שהספיק וזה נתן לו סיפוק גדול מאוד. העבודה על המגדל לימדה את האיש המון, לא רק בתחום הבנייה, אלא גם בזכות ההתמודדות עם אתגרים בתחום חדש לגמרי.

 

 

 

וכך, הימים עברו, ומתווספים להם עוד לבנה, עוד קיר, עוד חלון, עוד דלת, עוד קומה... המגדל מתחיל להיראות טוב בעיני האיש, אך עוברי אורח שהסתכלו מהצד תמיד הגיבו בהרמת גבה. זה פשוט לא התאים לנוף, חלק אמרו בקול. חלקם אף פנו לאיש והעבירו ביקורת, טענו שהבניין לא צריך להיות כך. מה הם כבר מבינים? הדף האיש את טענותיהם כשדן בינו לבין עצמו בצדקת מעשיו. "אני משתדל כל כך שהכול יהיה טוב, וגם אם זה לא מושלם, עבדתי קשה כדי לעשות את ההתאמות, ללמוד מה צריך להיות ומה לא, ביררתי מה מותר ומה לא, וזה מה שחשוב", חשב לעצמו.

 

כעת כבר התנוסס המגדל לגובה רב. על עדני חלונות בקומות העליונות קיננו ציפורים יפות ונחמדות. האיש המשיך ועבד קשה. בקומות התחתונות כבר עיצב חלק מהחדרים, צבע את הקירות, הכין מרצפות מיוחדות. היה זה ערב יום חמישי אחד בקיץ בו קרה אירוע מזעזע. אחת המרפסות התמוטטה וריסקה גם חלקים מהקומות מתחתיה. האיש היה בהלם, מזועזע לחלוטין. בעיניו זה נראה כמו סוף העולם. הוא היה בטוח שהכול הולך מצוין, אך הנה, למרות העבודה הקשה, משהו היה לא כשורה.

 

האיש הבין שהוא בוכה יותר מדי על אירוע קטן יחסית, התאפס וניגש לתיקון המרפסת והנזק המשני. אולם, עוד לפני שהספיק לסיים עם התיקון של המרפסת, שמע קול פיצוץ עז מהצד השני של המגדל, וכאשר ניגש לשם ראה שאחד מצינורות הגז השמיד חצי קומה. כך קרו תקלות קטנות פחות וקטנות יותר ברצף זמן קצר, כשכל פעם ניגש האיש למלאכת התיקון. הוא חשב שהצליח להתרגל ולהפנים את הקושי החדש הזה, אך פעם אחר פעם הוא נתפס לא מוכן וזה פגע בו מאוד.

 

האיש עדיין אהב מאוד את המגדל, והגובה הרב אליו הגיע בהחלט סיפק אותו מאוד, אך התקלות הרבות גרמו לו לחשוב שאולי הוא עושה את הדברים לא נכון. ואכן, בבחינה מחודשת של השלד של המבנה, ראה שהיה צריך לבנות שכבה שלמה מחומר אחר. אין בעיה, אמר האיש לעצמו, אבנה הרבה דברים מחדש, אך המגדל יהיה חזק יותר ויציב יותר בזכות זה. הוא היה חדור מוטיבציה לעשות את ההתאמות. האיש ידע שזה יהיה המפתח להצלחה של המגדל. במרץ רב עמל על החידוש, ולשמחתו, הוא אפילו לקח כחצי מהזמן המתוכנן.

 

אולם, פיצוץ שמוטט חלק לא קטן מהמגדל עצר את ההתלהבות פעם נוספת. האיש התרחק קצת מהמגדל והסתכל עליו מרחוק, וראה שהוא נראה שונה לגמרי ממה שדמיין בהתחלה, ראה שחלקים של המגדל לא קשורים אחד לשני, שהעיצוב רחוק מלהיות מה שחשב שיהיה במגדל שלו. הוא כן שמח מהדרך מאוד. הידיים התלכלכו, הברכיים השתפשפו, אך זה היה כיף רוב הזמן - אם שוכחים את התקלות הטורדניות. האיש צבר ידע כה רב והגיע כה רחוק, ואף על פי כן, הוא לא היה יכול להתנער מהמחשבה שהמגדל לעולם לא יסתיים. כל ההרס והתקלות התישו אותו. הוא הבין שחייו התמקדו בבניית המגדל, וכמה כאבה לו המחשבה, ממש צרבה לו הנשמה, שהדבר היחידי שטוב לו, שחשב שעשה טוב - הוא הרס במו ידיו.

 

I wanna build you up brick by brick
I wanna break you down brick by brick
I'm gonna reconstruct brick by brick
I wanna feel you love
נכתב על ידי , 5/1/2014 00:11   בקטגוריות אנלוגיות, כתיבה יצירתית  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Yuutani Chishikawa ב-11/1/2014 11:52
 



הוא והיא


הוא היה ילד בן 15 באמצע כיתה ט'. הוא היה ילד ביישן, שקט ונחמד, בדיוק בשיאו של גיל ההתבגרות. היא הייתה קטנה ממנו כמעט בשנתיים. היא הייתה נמוכה יחסית לגילה, אך עם גוף חטוב ויפה בזכות כל האימונים והשיעורים בריקוד. שיערה היה בלונדיני וחלק, עיניה כחולות ועורה בהיר. כתלמיד כיתה ט', הקשר שלו עם תלמידי כיתה ז' היה מינימלי, אם בכלל היה קיים. הוא בכלל לא היה מודע לקיומה עד אותו יום בו הסתובב ברחבי בית הספר במהלך אחד מהשיעורים. כשהבחין בה, מיד מלמל לעצמו "היא מושלמת" - המראה החיצוני שלה היה בדיוק לטעמו. במשך שניות שהרגישו כנצח, הוא היסס מה לעשות. האם לגשת אליה ולהסתכן במבוכה? איך בכלל עושים את זה? אולי כדאי לשמור את זה ליום אחר?
הוא אזר אומץ והתקרב אליה. "מה את עושה פה בשעה הזאת?", שאל אותה. היא הגיבה בדיוק באותה השאלה וזה גרם לו לצחוק. הלב שלו דפק חזק יחסית, זו הייתה תחושה שהוא לא מכיר, ולמרות זאת הוא הצליח להתגבר על ההתרגשות ולנהל שיחה קצרה שעזרה להם להכיר אחד את השני ולפתוח את הקשר ברגל ימין. מיד כשהגיע הביתה, הוא הוסיף אותה לאנשי הקשר במסנג'ר.
כך הם החלו לדבר מדי יום, בין אם וירטואלית או במציאות. בסוף כל יום לימודים, כאשר היו מסיימים באותה שעה, הוא היה מלווה אותה לביתה, בדרך כלל מאריכים את הדרך וחוצים חורשה קטנה שנמצאת מחוץ לשכונת מגוריהם, נהנים מהשקט ומהבדידות כדי לדבר ברוגע ובנועם. כשכל אחד היה בביתו, הם היו מתכתבים, מגלים ביחד את נפלאות הסמיילים והרגשונים.
הוא גילה מהר מאוד שהיא אינטליגנטית, רגישה ואדיבה. היא נהנתה לספר את סיפוריה, לפעמים מדברת על הקשר האחרון שהייתה בו, עם כמה שזה משעשע שלילדה בת 13 יכול להיות עבר עמוק, והוא נהנה להקשיב לה כל פעם מחדש. היא שיתפה אותו בטעמה במוזיקה, בעיקר מוזיקת רוק קליל, והוא למד לאהוב את השירים והלהקות האלו די מהר, אף על פי שלא התעניין יותר מדי במוזיקה לפני כן. ביחד הם דיקלמו בלדות רוק, מתרגשים עד מאוד מהליריקה העוצמתית.


הם היו קרובים מאוד, אך עדיין נשארו ידידים. הוא רצה יותר, הוא ידע זאת מעמקי נשמתו. הוא התפלל כל לילה שיהיו לו האומץ והתעוזה הנדרשים כדי לקחת את מערכת היחסים החביבה הזו שלב אחד הלאה, אך הוא מעולם לא העז. היום היינו מגדירים את מצבו כתקוע "באזור הידידות" המפורסם, אך לא היה לו ספק שהכדור בידיים שלו, ואם רק היה עושה את הצעד הנכון, הוא היה במקום שחלם עליו במשך חודשים - חודשים ארוכים בהם בנות אחרות הביעו בו עניין, אך הוא ידע שלבו שמור לאותה ילדה כחולת עיניים.
לאחר חופשת קיץ יפה, בה הספיקו לבלות זמן משותף לא קטן, הוא עלה לתיכון והיא נשארה בחטיבת הביניים. כבר בתחילת שנת הלימודים ניכר כי המרחק הפיזי הזה מקשה על הקשר ביניהם. לא עוד טיולים ארוכים בחורשה, לא עוד צחקוקים קצרים בהפסקות. הוא הרגיש גם ריחוק מסוים מצדה. השיחות כבר לא היו זורמות ושוטפות כבעבר. זה הפריע לו מאוד, אך הוא לא ידע מה לעשות.

יום הולדתה נפל בין יום כיפור לסוכות, ממש זמן קצר לאחר תחילת הלימודים. הוא חשב שזו ההזדמנות המושלמת להחיות את מערכת היחסים, להחזיר אותה לגל, ואולי אפילו להקפיץ אותה שלב אחד הלאה, עם מתנה שתצליח לחדור ללבה. הוא לקח מכחול וצבע, ועם הכישרון המועט שלו בתחום, החל לצייר ברכה גדולה. הצבע השולט היה האדום. במרכז הברכה היה לב זוהר, בוהק ממש. הוא ציטט על הציור מתוך שני שירים שהיא אהבה מאוד, שירי אהבה שידע שגורמים לה להזיל דמעה במצב הרוח המתאים. הוא הלך לחנות ומסגר אותה במסגרת עץ בצבע בורדו.
הנה הגיע יום הולדתה, ובהתאם לתכניתו, הם קבעו ונפגשו אצלה בבית, כשהוא נושא עמו את הברכה המושקעת. מיד כשהגיע אליה, ניגשו השניים לחדרה והוא העניק לה את המתנה. הוא ציפה לראות תגובה שמחה ומתרגשת, ובהתאם לזה גם להתוודות באהבתו בפניה. אך במקום זאת, תגובתה הייתה אדישה, חסרת רגש. הוא היה בהלם. כל התכנית שלו נשרפה לו מול עיניו. עד שנערך לעשות את הצעד המיוחל, הכול נבלם בבת אחת. כמה תסכול ועצבים חש בימים שלאחר מכן.
מאז, הוא לא רצה בכלל לדבר עמה. היא עוד שלחה הודעה מדי פעם, אך הוא לא היה מוכן לענות לה. מבחינתו היא הייתה מחוקה. גם לאחר שנה או שנתיים, כשכביכול עבר מספיק זמן כדי להרגיע את הכאב, הוא הרגיש את הצלקות מאותה תקופה. זה לא הרפה ממנו. אף על פי שידע שכל חייו עוד לפניו, התחושה שהחמיץ את ההזדמנות הגדולה של חייו ליוותה אותו כמעט לכל מקום, לכל קשר עתידי. דמותה חרוטה בזכרונו, רוחה מטילה צל על כל צעד או פעולה שהוא עושה.

נכתב על ידי , 26/10/2013 17:34   בקטגוריות כתיבה יצירתית  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סוקרטס א.ב. ב-3/11/2013 23:58
 




דפים:  
97,392
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , האופטימיים , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסוקרטס א.ב. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סוקרטס א.ב. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)