הערב זה מתחיל. יום השואה. 

מוזר כי זה התחיל לחלחל לתוכי כבר לפני שבוע, מין תחושת מועקה כזאת שעומדת בגרון ועצב. 

הצבעים פתאם נראו קודרים יותר, פחות צבעוניים.

שום דבר לא שימח ממש או העציב ממש. אילצתי את תחושותיי לקהות עד יעבור זעם.

לא תחושה נעימה בכלל.

הייתי מוכנה לקראת התחושות הללו, למרות שקיוויתי איכשהו שהשנה הן תפסחנה עליי.

זה התחיל בשנה שעברה, בלי שום הכנה, פתאם יום השואה הפך למשהו שממש תפס אותי והכאיב והמם.

פתאם זה הפך מוחשי, כל הזוועות הללו שאיכשהו חלפו מעליי ומצדדיי כל השנים אבל לא נכנסו פנימה, לתודעה שהתעקשה לדחוק אותן החוצה.

פתאם הבנתי את אבא שלי שהסתגר לו למעלה בחדר מול הטלויזיה ביום השואה, ספק רוצה לראות ספק לא, כמו לצפות במשהו שאתה יודע שיכאיב אבל משהו סוחף אותך להתבונן בזה.

מצאתי עצמי מתבוננת בכל תמונה - מישירה מבט לעיני המצולמים, ללבוש שלהם, לדברים הקטנים שהם רק שלהם: ילד שמרים יד וחסרה לו גרב אחת, אם שמחבקת את תינוקה, ידיה על עיניו, שניהם על סף בור ואקדח מכוון אליהם, שני ילדים קטנים על קרון רכבת, אחים כנראה, שהאחד אוחז בחוזקה ברעהו וכמו מגונן עליו.

שנה שעברה ההכרה שזה קרה, שהזוועות הללו היו מציאות חלחלה אל תודעתי ורגשותיי ואני לא ילדה, אני כבר אישה, בוגרת, בת לאב ניצול שואה שחיה כל השנים בצילה של השואה והשלכותיה על אבי ועלינו כמשפחה.

אולי זה בגלל שהפכתי לאמא שרק רוצה להגן על ילדה.

אולי בגלל שאבי החליט לשתף אותנו, משפחתו הקרובה, לאחר שנים של שתיקה, במה שעבר עליו כילד בשואה.

אולי בגלל שהרשיתי לעצמי לקרוא קצת יותר ולהכיר את האנשים שמאחורי המספרים.

ואולי זה לא משנה למה.