פרק 4 חלק 1
מיצטעת שלקח זמן פשוט היה לי לחץ ענקי!
שתי מיבחנים בשבוע. הזכרתי שהם באנגלית ומטמתיקה?
אבל עברתי את זה והינה הפרק
פרק 4 סיוטי החיים
הייתי באותו מקום,רק שהפעם בימקום לרוץ נעצרתי והיסתקלתי איפו אני, המקום היה חשוך מאוד אבל הבנתי איפו אני-בסיפרייה.
הדחף לרוץ וליברוח היתגבר,אז רצתי אבל לא פניתי בפניות שפניתי בהן ליל אמש הלכתי לפי תחושת בטן.
התחלתי להאט ולחשוב על זה שהייתי רוצה שהיומן שלי היה פו... ככה הייתי יכולה ליקרוא את מה שלא ליקרוא אתמול בלילה.
שמתי לב שבאתי לקחת איזה ספר,'למה לא?' חשבתי בשעשוע 'כלום לא יכול לקרות אני,הרי זה חלום'
האצבע שלי נגעה בספר.
פתאום הרגשתי כאילו דלי של מי קרח נישפך עלי.
ישבתי מיתנשפת במיטה שלי,יכולתי להרגיש דקירות קור חדות על עורי, לפתע קלתטי שאני רואה צללים מולי, זה לא היה אחד כמו שראיתי בזוית עיני במשך היום אלא קבוצה, 'קבוצה גדולה' הוסיף קול קטן בראשי.
''מממה קורה פפפו? ממממי אתם? ומה אתם רוצים מימני?!''סיימתי בצעקה לא האמנתי שאני גימגמתי ,אני אף פעם לא גימגמתי.
'אני פוחדת' עלתה המחשבה בראשי 'זו הסיבה שאני גימגמתי' עדיין הרגשתי את דקירות הקור על עורי.
''תענו על השאלות שלי!'' דרשתי בקול.
אחד מהם היתקרב ופנה אלי בטון שלא הצלחתי לפענח,
''תירגעי אנחנו רק רוצים בטבתך''
עיקלתי לי את המילי בשקט וקלטתי שהוא לא מדבר בשפה שלי, אלא בשפה זרה מוזרה וקסומה.
הדבר הראישון שאמרתי היה,
''איך אני מבינה מה אתה אומר?''
ליפני שהוא הספיק לענות לי אמא שלי ניכנסה לחדר''מה קורה כאן בדיוק?''
לא הבנתי בהצחלה למי היא מפנה את השאלה אבל אז שמתי לב שהיא לא מסתקלת עלי, אלא על הצלצלים.
''איו לכם זכות להיות פו!'' אבל הצל רק ענה לה,
''הוא חושב שהגיע זמנה'' פיתאום אמא לא ניראתה כ''כ רצינית ''וזה רע?'' שמעתי בקולה תוכחה ועוד משהו...חשש, היא ניסתה להסתיר את זה, אבל זה היה שם.
''היא עוד לא מוכנה,''
''הוא לא טועה, הוא מגיע מתי שהוא צריך להגיע, אז איך היא לא מוכנה?''
''יש לנו תוכניות מישלנו, ועכשיו זה לא הזמן שלה!''
''הוא אף-פעם לא טועה!'
לא יכולתי לישמוע את השיחה הזאת, פחדתי שיעשו לי משהו קצת יותר חמור ממה שהעיר אותי.
(למרות שעדיין יכולתי להרגיש את דקירות הקור)
''אני פו!'' כימעט צעקתי את זה, ''אני פו ואני דורשת הסברים!''
שמעתי מין ציחקוק מהצד של הצללים.
''אז צריך לימחוק לה את הזיכרון'' הודיע הצל.
''את תעזרי לנו?'' הוא פנה אל אמא שלי, הוא שאל את אמא שלי אם היא תעזור להם לימחוק לי את הזיכרון.
פחדתי מהתשובה שלה, פחדתי שיא תגיד כן.
''לא'' קולה היה נחרץ.
היא באה אלי היתיישבה ליידי וליטפה אותי, ''אל תידאגי נסיכה שלי. הכל יהיה בסדר''
היא השכיבה אותי לישון כמו ילדה קטנה, ומההלם לא היתה היתנגדות מיצידי.
ואז היא הלכה,נותנת לצללים לעשות את עבודה שלהם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
