oh no I've said too much, I haven't said enough

כל פעם שבאתי אליה היא הכינה תה. הייתם מצפים שאישה כמוה תכין תה בקנקן חרסינה עם עלים, אך לא היה זה המקרה. כאשר היינו מסיימות לשתות, אני לאט לאט והיא מהר מהר, היא הייתה לוקחת את הטיונים וקושרת אותם לעציץ הנח על עדן החלון. היא אמרה שפעם שזה היה דבר מקובל, ואני שאלתי מתי פעם היה 

היא מעולם לא ענתה.

אמא ואחי נוסעים היום לארהב  

וזה קורה עוד הפעם. הים. יקר וחשוב אבל חסר מעצורים, אתה אף פעם לא יודע לאן אתה נכנס גם אם אתה מכיר את כל רבדיו.
היום הים היה סוער, הוא הטביע אנשים ואני התרחקתי, אבל הוא לא עושה את זה בכוונה, הים. זה הטבע שלו, זה איך שהוא גדל.
לא רציתי להיכנס, והוא הזמין אותי אליו, רק כוונות טובות, אבל לא רציתי להיסחף לתוך המערבולת הזו.
לא נענתי והים בא אלי בשאגה, לוקח אותי למים העמוקים, ואני שוחה, כמו גיבורה, עד שאני יוצאת מהסכנה.
אבל כשאני מסובבת את הגב, והרגל כואבת מהמים, אני עדיין מתקשה לשאוף אוויר,
ואני יודעת שאני עדיין אוהבת את הים.