החיים בישראל, שלי, שלכם ושלהם

מכירים את המנחים, המגישים למיניהם, שאומרים "חמש פרסומות וחזרנו!" או "ארבע פרסומות ומיד נשוב!".

בשמחה גדולה הם מכריזים על מעט פרסומות שתצטרכו לסבול בהן במשך מספר דקות, רק כדי שלאחר-מכן תוכלו לחזור לצפות בתוכנית האהובה. והרי זה פטנט, כי אתם לא תזפזפו לערוץ אחר, הרי מדובר רק בארבע פרסומות. דקה, דקה וחצי, 

יחד עם חסויות שמצטרפות, שתי דקות, והנה- חזרנו! צביקה הדר שוב עם הכוכבים הנולדים, אייל שני שוב מדבר על העגבנייה כאילו הייתה שרה אמנו, רפי גינת שוב מפחיד אותנו וחיים הכט מזהיר אותנו מפני גנבים ורמאים, ונותן מדליות לצדיקים (במקום מתוקן את הצדיקים היינו מעריכים, אבל לא נותנים להם פרס על היותם צדיקים- כך צריך להיות, אז מהי הגדולה פה?).

1. בחרתי לפתוח בדוגמה זו כמשל שמדמה בין פרסומת לשנה. דמיינו שפרסומת שווה שנה. 

כלומר, ארבע שנים. ותוכנית הטלווזיה היא מבצע בעזה. והנה קיבלנו את הנמשל:

כל ארבע שנים, או לפחות לפני ארבע שנים, נכנסו לעזה במבצע "עופרת יצוקה". אז הייתה העופרת יצוקה, בשבוע האחרון היה זה עמוד של ענן (מדע בדיוני משהו), בפעם הבאה אולי נדבר על "כלנית אדומה" או על "ינשוף זעם".

השמות מקוריים, מצוינים ובהחלט לא קשורים למבצע עצמו, אבל מה זה חשוב, הרי יש מבצע. וישנם ניצחונות בצד שלנו, וגם בצד שלהם, וישנם הפסדים, והאגו של שני הצדדים שוב עולה ועולה.

ולאחר זמן מה, בשיתוף המדינות האחרות, שמאוד "רוצות" בשלומנו ובשלומם (מעניין להם...), מדינות "חפות" מאינטרסים אלא אינטרסים הומניים (כן, ממש), נחתמת הפסקת אש.

ביבי, ליברמן וברק נואמים ומסבירים לנו למה זה טוב. ליברמן לפתע הולך בקו אחד עם רה"מ, והוא, אולי הימני הקיצוני מכולם, מסכים להפסקת אש. ולמה? יש בחירות. ליברמן, שאחד התנאים שמפלגתו תיכנס לכנסת לפני 4 שנים, לצד נתניהו, היה מיטוט שלטון החמאס, רעיון שהוא עדיין דוגל בו, דווקא הוא מפסיק את האש. אולי הילרי קלינטון אמרה לו משהו שאנחנו לא יודעים, אולי הוא קם במצב רוח טוב.

ואולי... יש בחירות בקרוב.

ומה עם ברק? כנ"ל בנוגע לבחירות, למרות שהמפלגה שלו עדיין לא עוברת את אחוז החסימה, אבל זה לא אומר שהוא לא יהיה שר הביטחון- שר לא חייב להיות ח"כ בממשלה.

ונתניהו? כמו הסופה סנדי לאובמה (בטח כבר הספקתם לשכוח), עמוד ענן לביבי. מבצע שהראה את כושר מנהיגותו, את יכולתו לקחת החלטות, את שיתוף הפעולה בין כלל הגופים הנטול, בתחילה, אגו ואינטרסים. ביבי שפעל למען עם ישראל ולמען תושבי הדרום. אבל בכל זאת, בחירות בינואר, ולפני בחירות זה לא זמן מתאים להיכנס לעזה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני חושב שלא היו שיקולים פוליטיים בהחלטה לצאת למבצע. היה זה שילוב של גורמים שונים, ביניהם צה"ל, שלרוב, כמו שצריך, חף משיקולים פוליטיים. אני גם חושב שאסור להיכנס לעזה, וטוב שלא עשינו כך. אבל בהחלטה להפסקת האש, ועוד איך הייתה פוליטיקה מצד כל הגורמים: הן הפוליטיקה הישראלית והן זו בעזה.

2. אז מה השגנו? השגנו הרבה דברים, למשל הרתעה, שאין לזלזל בה. פגענו משמעותית בחמאס, והראינו את כוחנו האדיר מולו,

תוך גיוס כוחות מילואים, שלפי דעתי גויסו גם כדי להפחיד את הצד השני, מקרה דוד מול גוליית.

אז מי "ניצח"- כמו שהעם אוהב לשאול- דוד או גוליית? לא מדובר כאן בניצחון. מדובר, כמו שכתבתי בתחילה, בהישגים אל מול הפסדים בשני הצדדים. כן ניתן לומר שידנו היא העליונה. אך השאלה שמהדהדת ללא הרף, ודאי לתושבי הדרום יותר מלתושבי המרכז, היא "עד מתי יהיה שקט? מתי יופר השקט והשגרה האמיתית, של הרקטות והקסאמים והאזעקות, שוב תשוב?" כי עבורם השגרה היא שגרה כזו, עגומה,

לא מציאותית, כמעט בלתי-סבילה. האם השגנו שקט לתקופה ארוכה? האם הפסקת האש והמבצע כולו יוצר הרתעה עד כדי כך גדולה שחמאס לא יעז לשלוח, לפחות לא מטעמו (בטח לא מטעמו, הכי קל להגיד "זה לא אני, זה הוא"), רקטות וקסאמים? 

ונניח שחמאס יירגע מעט, יעדיף להתחמש מחדש ולצבור כוחות מחודשים, דבר שגם אנחנו נעשה, מתי תהיה ההתפוצצות הבאה?

וזו השאלה שצריך לשאול ושצריכה להדאיג אותנו. 

הפסקה היא עניין זמני, מעיין רגעי מנוחה שנועדו למילוי מצברים. כך הפסקה בבית הספר בין שיעור לשיעור, כך הפסקת האש הנוכחית.

אז אולי אפשר לבקש מהמגישים ומהמנחים בטלוויזיה, שבמשל הם המנהיגים שלנו, להאריך את הפסקת הפרסומות? אל תתנו לנו הפסקה,

הביאו לנו מנוחה. וזהו הנמשל.

מנהיג הוא מנהיג הוא מנהיג. ממשה עד משה לא קם כמשה. מביבי- קדנציה ראשונה- עד ביבי- קדנציה נוכחית- לא קם כביבי-

סיכוי גדול שיזכה גם בבחירות הקרובות. 

אבל אני לא מתכוון לדבר על פוליטיקה בשעה כזו. הכל אומר שבעתות כאלו צריך העם להתאחד, המטרה מקודשת, והיא החזרת השקט לתושבי הדרום.

לא נזכרנו מאוחר מדי? במצבים כאלה האימרה "עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא" פשוט איננה נכונה, מוטב לומר "עכשיו ולא עוד".

1. אם נדבר לטובת ביבי, ראש הממשלה שלנו, נוכל להזכיר על הנהגתו את הצמרת הביטחונית והמדינית במבצע "עמוד ענן", שהחל עם החיסול של רמטכ"ל חמאס. אדם שידו הייתה לא רק בחטיפת ובהחזקת גלעד שליט, אותן שנים בהן חי הודות לחשש ישראלי שפגיעה בו תפגע בשליט, אלא גם בהפיכת חמאס

לארגון צבאי מסודר. כיום חמאס הוא צבא לכל דבר ובו חטיבות, פלוגות, מג"דים ומ"פ, כבר לא מדובר באספסוף מחוץ לשוליים. גם מבחינה פוליטית חמאס אהוד באופן יחסי ומבקש להגדיל את כוחו (ולכן, אל תצפו שהוא ישתוק אחרי חיסול כזה). 

בכל מקרה, אין עוררין שהגיע הזמן לעשות מעשה. תושבי הדרום חיים בפחד ובחוסר אונים כבר שנים רבות, יותר מדי. הפחד מובן,

אבל חוסר האונים איננו מובן: אנחנו לא ב-1939, אז לא הייתה לנו מדינה, לא היה צבא, שיגנו עלינו, היינו חסרי הגנה ובאמת חסרי אונים,

נתונים לחסדי העולם. כיום המצב התהפך, אנחנו עושים כרצוננו, בתבונה ובנחישות, כי יש לנו היכולת להגן על תושבי העם הזה, 

אלו שעוד לא ירדו ועזבו את הארץ. החיסול הזה, המבצע כולו, מרתיע את חמאס ומראה את היכולת האמיתית של צה"ל, הן המודיענית

הן של חיל האוויר שכנגדו אין עוררין בשמי המזרח התיכון. 

2. ומה הלאה? השאלה איננה אם להמשיך במבצע, אלא עד מתי. כולם שואלים "מתי לצאת", אבל מתי באמת צריך לצאת? 

האם עכשיו, לאחר חיסול ופגיעות מדויקות בעזה? לא, תהיה זו טעות. 

חדירה קרקעית לעזה גם תהיה טעות והיא איננה רצויה גם מצדם- אני מאמין שחמאס לא יפציץ את ת"א ואת איזור המרכז,

כי הוא יודע שדבר כזה יגרור מלחמה. במלחמה ודאי לא תזכה פלסטין בבקשה באו"ם, וודאי חמאס ייאבד מאהדתו הגדולה בעזה,

הרי הוא יביא במלחמה אבדות רבות. גם מהצד שלנו יהיו אבדות, אנחנו נצטייר שוב ככובשים, נפגוש אנטישמי אחר בדמות גולדסטון

וכל העולם יהיה נגדנו כמו תמיד.

מה שצריך הוא להמשיך לחסל בכירים, לפגוע ביכולות של חמאס עליהן עבד שנים רבות תוך הברחות בלתי פוסקות מתחת לאף שלנו

(ועל כך אנחנו צריכים לתת את הדין!). וכך חמאס יבין שעל כל רקטה, טיל, על כל מתקפה נגדנו- אנחנו תוקפים בחזרה. ובסופו של דבר

כוחנו הוא העליון. אם המצב ייגרר למלחמה, ידינו תצא על העליונה, אך כמובן שיהיו בה אבדות גם מהצד שלנו. (ולכן חדירה קרקעית תהיה טעות).

אני מקווה שכך יהיה, ושכל מה שכתבתי לא יתברר כבדיה, כשבעוד שבוע נמצא את עצמנו במבצע שיתרחב ויתרחב וייהפך למלחמה.

מלחמה היא כמו טנגו, תמיד דרושים לה שני צדדים, והאיפוק או התוקפנות הם שמכריעים את הכף, ולא אמצעי הלחימה או הסד"כ.

3. ולטווח הארוך... כל עוד לא יושג הסכם עם חמאס השקט לעולם יהיה זמני. רק עניין זמני, שנה אולי שנתיים, אולי חמש. אבל כשיהיה עניין פוליטי 

(כמו עכשיו) או כשחמאס פשוט ירצה לתקוף- הוא יתקוף ויאיים במלחמה ובטילים על ת"א (שבזמן של שנתיים הצליח להצטייד בעוד כאלו). 

ואז מה השגנו? שום דבר. אם לא נחשוב לטווח הארוך של עשר שנים לפחות, ואם לא ייחתם הסכם עם אלו ש"אי-אפשר לדבר איתם ולא מוכנים לשאת ולתת איתנו", הרי שדבר לא ישתנה כאן לעולם. 

ובעוד אני כותב את הפוסט הזה, עוד טילים נופלים על תושבי הדרום, על אלו שלא הצליחו לברוח צפונה, על הקשישים,

הילדים, ההורים. ובאמת נחזיק אצבעות שהכל ייפתר במהרה, והפעם לתמיד.