בצעידות חרש איטיות אז פסעתי לי אותו יום. ללא הכוחות הגדולים שנושאים אותי הלאה; ללא הנחישות ההיסטרית של שיגרת היום-יום, בטח שללא המילים החזקות שאני תמיד שואף לזכור. לא ליוו אותי הדברים הללו. יכולתי לפסוע באיטיות, ללא רעש הרוח המשכיחת מחשבות. בפעם הראשונה התהלכתי חשוף אל בין הטוב הגדול והרע המרתיע. בפעם הראשונה יכולתי וגם ידעתי כיצד להתמודד עם השקט. את הפתקים שכתבתי טיהרתי לי אז מן האות D. לא שזה שינה מאפיינים, רק אמיתות.

מהדריכות על אותה אדמה שלי, שצועד אני אותה בכל יום, נזהרתי מלהיפצע. ולא צעקות לידי. וגם לא אֵבל. בכך הלכתי והבטתי אל תוך עתיד מוסתר וחסום בדלתות חורקות. מלמלתי לעֵבר, שאני אוהב, שאני שמח. שאלתי האם אני יכול להרשות לעצמי להיות מאושר. זה הביט בי ושאל אותי בפליאה "הכיצד הינך שואל שאלות?". הרכנתי אז את ראשי וצחקתי צחוק שקט. מאומה לא ברור. באותו היום, ללא האות D וללא הנחישות; באותו יום, שהופיע הסימן שאלה הגדול בחיי, באבסורדיות חוצפנית  אנשים הביטו בי לפתע  ללא תהייה בעינם. אני ידעתי לפרש.  נזכרתי שאני בעצם שונא את עצמי. וגם שאסור לי להרגיש כך.  אולי גם השלמתי עם העובדה שהחולות הנידפים ברוח הינם שלי, ואני צועד לי בניסיון להצמיח שורשים. הסטייה מן הדרך לאמת הקפיאה את החיבוקים והלב שקיבלתי אז. רק השמש הגדולה חיממה אותי ואת הצורך שלי להקרין את האור.

עם אותן הצעידות, הדריכות והפסיעות, הגעתי לצומת. ואז הוא שב ואמר "הבט, ישנה בחירה". צחקתי בשנית וטענתי "הכיצד?". נשמע לגלוג קפדני ונחרץ. בחרתי את אותה הדרך הנכונה אל האמת. וההמשך.. הוא נמשך עם אותם כוחות גדולים, שמולידים את המילים החזקות, שמזינות את האור שהנני מקרין, שמרשה לרעש לחזור  ולהמשיך את התנועה, שיוצרת את הרוח שמשכחת את המחשבות. אותה דרך, שאומנם לא בהכרח תוביל לניצחון, אך כן תמשיך להיות בטוחה וכן תהייה חמה ולא אפצע בה. הדרך שגדלה והתעבתה והתחזקה לבד בדמעותיי, בידיי ובעיניי.

גיל 20.