זה בטח יתנקם בי באיזושהיא צורה, אבל אני לא שמה זין. יש לי בעיה ואני מודעת לה ואני עומדת לשתף אתכם. תתכוננו.
...
אני מכורה.
לא לא, אני יודעת שאני מבלבלת אתכם כי אני מכורה גם לקפה וגם לסיגריות וגם לספרים והייתה לי גם תקופה לא קצרה של אלכוהול, אבל אני לא מדברת על זה. זה בקטנה. זה שולי.
אני מדברת על הכביש.
לפני כמעט שלושה חודשים, קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי, "הממ. הבוס שלי פיטר אותי כי צעקתי עליו מול לקוחות, הספר שלי מתקדם בצעדי חילזון, וממש אבל ממש משעמם לי בעיר הקטנה בה אני גרה. בנוסף לכל זה, אני גרה אצל דוד שלי, מה שתוכנן להיות זמני ונמשך כבר שנה שלמה - ואפילו לא התחלתי לחפש דירה.
החלטתי לקחת מזוודה ולנסוע, "אסע לחודש אחד," אמרתי לעצמי, "אשכיר איזה סאבלט, אכתוב ואכתוב בלי הפסקה. רק חודש אחד שלי עם הטבע ועם הספר שלי."
ונסעתי.
ובחיי, היה כיף. אני והספר שלי גרנו לא רחוק מס' ומ', ובילינו הרבה ביחד באותה התקופה - המון. וכתבתי וטיילתי והכרתי אנשים חדשים, והיתה לי שלווה. שלווה אחרת כזאת, לא כמו שלווה שאתה מרגיש אחרי שאתה מחרבן, אלא שלווה באמת עמוקה כזאת.
נחשו מה?
אמרתי חודש, ואלוהי התכנונים צחקו למעלה. עברו כמעט שלושה חודשים, אני בלי דירה, בלי עבודה ובלי כסף.
תכלס יש לי קצת חסכונות, אבל אני צריכה את הכסף הזה כדי להוציא את הספר שלי לאור וממש לא בא לי להיתקע עם זה ולהתעכב בגלל דברים טכניים כמו כסף מחורבן.
ואתם יודעים מה? אני כועסת על ירושלים, על ת"א, על רמת גן, על חיפה, על הקריות, על נהריה, וגם על רמת הגולן! למה כל הדירות המעפנות יקרות?! רבאק, אני לא יכולה לגור אפילו בדירת חדר בגודל של מאורת עכברושים בלי להוציא יותר מחמישים אחוז מהמשכורת שלי כל חודש, זה נראה למישהו הגיוני?!
ולא שאלתי אותך, ביבי, אז אל תענה.
בכל אופן, בסוף נסעתי להורים. אני אשאר אצלם סופ"ש ואולי יצא מזה משהו. אוכל בחינם זה כבר טוב. חוץ מזה, הרבה זמן לא ראיתי אותם, ואני בנאדם משפחתי, כמו שכולכם יודעים (מישהו?..) אז למה לא. אחרי הכל, אני בת 23 (בעוד כמה ימים) ומותר לי ליהנות מקצת בטלה מדי פעם. נמאס לי להילחם כל יום על קיומי ועל לחמי, זה מוציא אותי מאיזון.
Addio :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jemaya