תיאורים תיאורים תיאורים. כשאני קוראת ספר של אן רייס, אני יודעת עוד לפני שאני פותחת אותו מה יישלוט בסיפור: תיאורים. תיאורים ציוריים ועשירים שממיסים אותך ולא מורידים מערכה של העלילה המרכזית. סודה הגדול של ספרות יפה! רייס גורמת לך לראות את מה שאתה קורא. אני יכולה להריח את הפרחים שהיא מתארת, ולטעום את המשקאות שהדמויות לוגמות. וככה היא לאט לאט ובתענוג מתמשך יכולה לספר לנו אלפים על אלפים של שנים, סיפור חייה של דמות נצחית.

לצערי, קראתי את הספר הזה מיד אחרי "ראיון עם הערפד" כי לא ידעתי את הסדר. זה לא באמת טרגי, אבל היו כמה דמויות שלא ידעתי את ההיסטוריה שלהן עם ארמאן, וחבל. אז אני ממליצה לקרוא את כרוניקל הערפדים של רייס בסדר הנכון :)

יופיו של הגוף האנושי, גברי או נשי (בעיקר גברי במקרה הזה) הוא מודגש מאוד ברומן הזה (כמו ברוב הספרים שלה), וזה יכול לגרום גם לגבר הכי הומופובי בעולם, להתאהב גם אם רק לכמה רגעים, בדמות גברית כלשהי.

ארמאן הוא דמות מרתקת שעבר ייסורים רבים בחייו וסוף סוף מצא את עצמו תחת חסותו של מריוס, ערפד עם עבר מעורפל. אני אוהבת את מריוס בעיקר בגלל המסתורין שעוטף אותו כמו ערפל כמעט מוצק.

מי שקרא את "ראיון עם הערפד" כבר פגש את ארמאן ואת תיאטרון הערפדים שלו בצרפת. מפתיע כמה שונה הוא היה וכמה הטבע שלו והתכונות שלו השתנו ככל שחלפו השנים. ב"ערפד ארמאן" אתה רואה איך הוא משתנה בהדרגה והופך להיות אותו ערפד שזכרת ב"ראיון עם הערפד", הפריזאי יפה-התואר בעל תיאטרון הערפדים.

עוד מאז שקראתי "ראיון עם הערפד" הייתה לי הידלקות עליו, הידלקות לא מזיקה. אבל ב"ערפד ארמאן" ההידלקות שלי הפכה להתאהבות נואשת.

לזה אני קוראת פיתוח דמויות.