אל תבינו אותי לא נכון, אני אדם מאוד שמח, מוכשר וחברותי, אני אוהבת לעבוד קשה וגם לבלות ואני מחרבנת קשת בענן, אבל יש דברים שקשה לי בהם ושגורמים לי לעשות כל-כך - אוווההה - כל-כך הרבה טעויות.

כולנו טועים, אני יודעת, טעויות זה דבר טוב, אפילו נהדר, כי אם לא נטעה לא נלמד, לא נשתפר ולא נעריך את ההצלחה. אבל היום החלטתי לשבת ולמנות את הדברים שגורמים לי לטעות, כי הם לאט לאט מקרבים ולוקחים אותי אל הפחד הכי גדול שלי בחיים: כישלון.

אני בטוחה שאני לא האדם היחיד בעולם שמפחד מכישלון, אבל איפשהו אני עדיין מתקדמת לשם בצעדי ענק... והנה הסיבות למה.

יש לי את כישורי הריכוז הכי גרועים בעולם.

בואו נגיד שאם מחשבות היו גברים - אני הייתי זונה. אני אשכרה זונת מחשבות.

הרשו לי לתת לכם דוגמא: אני יושבת מול המחשב ואומרת לעצמי, "טוב ג'אם, הגיע הזמן לעשות את העבודה הזאת, זה כבר מאוחר ויש לך דדליין." אני אתיישב מול וורד ואפתח את המסמך ופתאום תקפוץ לי תמונה של אישה יפה עם עור פנים מושלם מול הפרצוף, "איך תדאגי לעור הפנים שלך?" אני מסתקרנת ובלי לחשוב לוחצת על המודעה. באם! - נותנים לי עצות למסכת פנים טבעית חדשה, אני לוחצת על זה בהתרגשות ו...באם! - רשימת מצרכים. לפני רגע הייתי מול המחשב וכמעט התחלתי לעבוד...? - באם! - עכשיו אני בסופר, קונה דבש, לימונים ואבוקדו.

דבר אחד משתנה בתוך הראש שלי לדבר אחר כל-כך מהר שאני אפילו לא שמה לב!!! למשל עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני נזכרת שלפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, הייתי אמורה להתחיל את העבודה שלא עשיתי אתמול! מאאן!

כשאני מתארת את זה ככה, אני יודעת, זה נשמע כמו ראש של גאון, לא? כמו שתדמיין את לאונרדו דה וינצ'י שמרוב סקרנותו מלא מחשבות ולא ישן בלילה, או את איינשטיין מפוצץ בניירת וקופץ מדבר אחד לאחר מרוב מחשבות... אבל זה לא שאני מגיעה להישגים בעקבות זה כמו הגאונים האלה, אפילו לא קרוב! מבחוץ אני נראית ככה:

אם המחשבות היו מביאות אותי ליצירה זה היה נהדר, אבל לפעמים כדי לברוח מהן קצת אני בוחרת לברוח לתוך ספר או סרט או שינה עמוקה. אבל את האחרון אני לא מצליחה, כי תכלס אני לא נרדמת, כי יש לי מלא מחשבות...

אם לא אלמד לסדר את המחשבות שלי ומהר, לשלוט בהן, אני יודעת שאכשל בחיים, כי הן מושכות אותי בחוטים מכאן לשם עד שאני כבר לא יודעת מה רציתי לעשות. גם הרומן שאני כותבת נראה ככה - מלא בקצוות פרומים של חוטים שעוד לא חיברתי לשום מקום מרוב שהראש שלי עמוס.

יש לי משמעת עצמית של כלב רעב בלול תרנגולים.

אני אף-פעם לא מצליחה להתיישב ולעשות משהו עד שכבר ממש מאוחר, ואין לי הרבה זמן לסיים את המשימה. למשל, כשלמדתי בבית הספר והיה לי מבחן ביום למחרת, אתם חושבים שהייתי לומדת?

לא, הייתי עושה כל דבר חוץ מללמוד. הייתי מציירת, קוראת, מנגנת, מבלה עם חברים, רואה סרט, כותבת, יושבת בפארק עד שממש מחשיך, חוזרת הביתה, מתקלחת, אוכלת ארוחת ערב ואז באיזה 11 בלילה, מחליטה לשבת ללמוד. אבל אז אני כבר עייפה... אז אני אומרת לעצמי, "יאללה, ללמוד מהר ולישון." אבל אני לא באמת מצליחה, אני נשכבת במיטה (טעות גדולה!) ובוהה בתקרה ושמה שעון מעורר לעוד עשרים דקות כדי לא להגזים. ואז קורה מה שקורה בכל בוקר טיפוסי בחיי: שעון מעורר, נודניק, עוד נודניק, נודניק שלישי... ואז מתחילות ההערות שכתבתי לעצמי בלוח השנה שבטלפון, "קומי!!!" "ג'אם, את חייבת לקום!" "נו קומי כבררר!" "יש לך מבחן מחר ואת נוחרת." "אם לא תקומי ימות גור חתולים!" - דברים כאלה. השעות חולפות, אני במיטה ו...

אופס.

מחר הגיע.

אם תהיה באמת אפוקליפסת זומבים בקרוב, אני אהיה האחרונה שתקום ותעשה משהו בנידון, תהיו בטוחים.

זומבים ילכו ברחובות העיר, יתנדנדו וירחרחו אחרי מוח אנושי, ואני אשכב במיטה עם אוזניות ואקשיב למוזיקה; הם ידפקו בדלת לבניין וכל השכנים שלי ינסו להחזיק אותה ולעצור אותם, ואני אחליט שבא לי לצפות בפרק של Supernatural; הם יפרצו לבניין ויטפסו במדרגות ויאכלו אנשים והשכנים שלי יהפכו גם הם לזומבים וידפקו לי בדלת, ואני אשב בסלון שלי ואסמס לס', "בא לך לעשות משהו?" אבל הוא יהיה מרוסק באיזה חדר מדרגות אחר, המוח שלו בקיבה של איזה זומבי. אני לא אעשה אשכרה כלום עד שהזומבי יעמוד ממש מולי מוכן כבר לאכול לי את המוח, ורק אז אני אשלח את היד לעבר סכין מלוכלכת מהכיור במטבח, אבל עד שאצליח לאחוז בה, חצי מהגוף שלי כבר יעלם.

וזה לא שאני עושה את זה בכוונה, אני פשוט מפגרת. אין לי משמעת עצמית. ס' היה תמיד אומר שהוא מת להיכנס לי לראש אבל הוא מפחד שהוא ילך לאיבוד ויטבע ולא יוכל לחזור שוב לעולם. מעניין מה יקרה אם זבוב ייכנס לי לראש, מי יסבול יותר - אני מהזמזומים או הוא מהמחשבות, והאם הוא יוכל לקרוא את המחשבות שלי...? אמל'ה. האמת שכשהייתי בת איזה 5 או 6, הרגשתי שנכנס לי זבוב לאוזן. ואוו, איך נבהלתי. כמה ימים אחרי זה עדיין דמיינתי שמשהו מזמזם לי בראש... עד היום אני תוהה האם באמת נכנס לי זבוב לאוזן או שדמיינתי.

ראיתם?

ראיתם מה עשיתי עכשיו? שהתחלתי לדבר שטויות במקום לכתוב את הפוסט?

והכי גרוע זה שאני לא יכולה להימנע מזה. כי אני מטומטמת! ולפעמים, אם להיות כנה, אני אפילו לא מנסה.

אני אוהבת כשהGIFים שלי קשורים לבלוג! יאיי!

אני שונאת טלפון.

לדבר, לסמס, להשאיר הודעה קולית או לקבל או כל דבר שקשור בטלפון נייד. יש לי ניידופוביה.

כשמישהו מתקשר, אני מתרגזת! אני שונאת כשהטלפון מצלצל, ממש ככה. אני מסוגלת לזרוק אותו לקיר ולקלל! אני גם עושה את זה לפעמים, אבל זה נשאר בינינו.

זו גם הסיבה שיש לי רק כמה חברים קרובים ושהרבה אנשים שהיו חלק מחיי, יצאו מהם - כי קשה לשמור איתי על קשר. למרות שזה גם דבר טוב, כי זה אומר שמי שכן הצליח להישאר בחיי הוא חבר אמיתי ולא סתם מישהו.

אני שונאת כל דרך תקשורת נפוצה, וזה לא שאני לא בנאדם סוציאלי... טוב, אני קצת, אבל אני לא אנטי-אנשים או משהו כזה, ואנשים גם כועסים ומבקשים ממני לפתוח פייסבוק או להיות יותר סוציאלית, ואין לי סבלנות! אין לי! אז אני מבלה עם הקצת חברים שלי, יש לי אולי שלושה ממש טובים, וזה מספיק לי; אם לומר את האמת, רוב החברים שלי לא כזה אוהבים טלפונים והם בקושי משתמשים בשלהם. אני מתכוונת חברים קרובים ולא מכרים. ידיד טוב שלי, ש', פעם התקשר אליי בהתלהבות, "ג'אם, את לא מבינה, החלפתי טלפון!"

"באמת? מה קנית?"

"משהו חדש יותר, עם צבעים!"

אפילו בשבילי זה היה קורע מצחוק. "ואוו, צבעים..." אני צוחקת לו בטלפון, "ויש בו מצלמה?"

והוא ענה לי במלוא הרצינות, "נראה לי שכן!"

אמנם צחקתי, אבל אני בעצמי בכלל לא רחוקה משם. אני לא בעניין בכלל, אין לי סבלנות לכל סוג של מדיה חברתית והמחשבה שבעתיד, כשהספר שלי יצא לאור, אני אהיה חייבת לתת לזה צ'אנס (פייסבוק וכל הדברים שבז'אנר הזה) כדי לפרסם את הספרים שלי, מחרידה אותי. למען השם, מה קרה לסופר המתבודד?

קשה לי להתעורר.

בבוקר או בכלל, בשבילי, לצאת מהמיטה זה סיוט. גם אם השעון המעורר בסוף מצליח להעיר אותי אחרי עשרים נודניקים, אני אקום קצת ואצנח בחזרה לצד השני. ואחרי רבע שעה של עוד ניקור, אתקלף מהמיטה ואתנדנד לשירותים כמו שיכור עם פיג'מה. אני אשן באוטובוס בדרך, אפספס את התחנה שלי בעשרים תחנות, אישן בהליכה וגם תוך כדי עבודה. עד הקפה השלישי, לפחות, אין על מה לדבר. אני לא טיפוס של בוקר. אתה יכול לשאול אותי מה נשמע, לשאול אם אני רוצה עזרה במשהו, להציע לי עוגיה ואני אבהה בך ככה -

אני יודעת שציינתי שאני לא אנטי-אנשים, אבל זה לא כולל את הבוקר... נכון?

יש לי ADD.

אני יודעת שזה לא תירוץ לכישלון ושלכל אחד יש את הבעיות שלו, אבל... נו, פאק איט, זה כן תירוץ. ולא, ADD זה חרא אמיתי וכבד, זה לא משהו שאנשים המציאו כדי לתרץ את העצלנות שלהם כמו שהרבה חושבים. מה שמעצבן אותי זה אנשים שבאמת מעמידים פנים שיש להם את זה רק כדי לתרץ את העצלנות שלהם, או מניחים שיש להם את זה רק כי קשה להם ללמוד או משהו כזה.

זה יותר מסובך משזה נשמע, התסמין הזה, ואני לא מדברת רק על הבדיחה הזו, שמדברים, ואז פתאום דעתך מוסחת ואתה עובר למשהו אחר, בערך כמו מה שאני עומדת לעשות עכש - הי, תראו, יש לי פרפר ענק על הקיר! ואוו.

אם מישהו מציג את עצמו בפני, שניה אחרי שעשינו הכרות, שכחתי איך קוראים לו. וזה לא כי לא הקשבתי, זה פשוט ברח לי מהראש. כמו פרפר. הי, פרפר! או שאתה קורא ספר ואחרי איזה 20 עמודים של קריאה אתה מבין שאין לך מושג מה קורה. ב-כ-ל-ל. או שבזמן שמישהו מדבר איתך אתה לא באמת מקשיב כי בראש שלך קורים דברים אחרים. אם זה משהו שקורה מאחוריו, או משהו שפתאום חשבת עליו. אני מנסה להפסיק לפעמים ולהקשיב, לרוב אני מצליחה, אבל זה מאוד קשה וקורה לי הרבה שאני מאבדת את הבנאדם באמצע ופתאום הוא אומר לי, "חחחחהחההחה, כן, אז זה היה מצחיק... מה, לא הבנת?" ואני תוקעת בו מבט ריק ושואלת, "אהה?"

כשאני מבלה עם אנשים, אני צריכה להזכיר לעצמי לחייך, כי אני לא תמיד איתם, לפעמים אני נמצאת עמוק בתוך מחשבות שלא שוות חיוך ופתאום אני מגלה שכולם צוחקים ביחד מאיזו בדיחה ומזייפת חיוך אבל בעצם חושבת על שימפנזים חולים באפריקה.

אני לא יודעת אם יש לי ADD או ADHD אבל אני גם נוהגת לזוז כשיש מוזיקה, אני לא יכולה שלא. אני חייבת. לדפוק ברגל על הרצפה או להזיז את הראש, אפילו לתופף באוויר. וגם כשאין מוזיקה, אני מוצאת את הרגל שלי זזה מעצמה קדימה אחורה, או שאני משחקת באיזו גומיה ביד כבר שעה. אני לא מסוגלת לשבת בשקט. וזה כולל כמובן שיחות טלפון, אני חייבת ללכת מפה לשם, לשחק במשהו ביד או לדפדף באיזה עיתון, הכל חוץ מלשבת בשקט.

אני נוסעת בזמן. אני יכולה לעשות הפסקה של 10 דקות מהעבודה, לחזור לעבוד ולגלות שעברה שעה! הזמנים היחידים בהם אני באמת פעילה זה כשאני חייבת לסיים משהו בעל חשיבות גבוהה, אני בשיאי כשאני תחת לחץ. אני לעולם לא מסוגלת לסיים משהו כי אני קופצת מדבר אחד לאחר, בעיקר אם פתאום יש לי רעיון למשהו ואז אני לא אהיה רגועה ולא אוכל לסיים את מה שאני עושה עד שלא אתחיל עם הרעיון החדש שהרגע קפץ לי לראש. לדוגמא, אם אנקה עכשיו את הדירה (וואלה זה רעיון טוב), ותוך כדי עבודה אני פתאום אחשוב שממש מתחשק לי לצייר ברבור. אני לא אוכל להמשיך לנקות. זהו. אבוד לי. עד שלא אצייר ברבור, חיי עומדים מלכת. זה חייב לקרות. אני אזרוק את המגב ואלך לצייר ברבור.

אם אשכח את הטלפון שלי במטבח, אקום לקחת אותו, ואמצא את עצמי חוזרת עם כוס מים ביד אחת, חתול ביד השניה וחטיף צ'יפס מתחת לבית השחי. בלי טלפון. נהדר. והכי גרוע זה שמאה פעם ומאתיים פעם ואני עדיין לא אלמד שאם אני מדברת עם מישהו בטלפון, כנראה שהטלפון נמצא לי באוזן ואני צריכה להפסיק לחפש אותו.

אכנס לחדר ודקה אחר-כך אשכח למה באתי לשם, אפתח את המקרר ואז אשכח מה רציתי לקחת משם ועמוד שם שעה כמו מפגרת, מנסה להיזכר. אעשה גרעפס ואזכר מה אכלתי בצהרים. אם ישאלו אותי על מה אני חושבת, כל המחשבות שלי יתנפצו פתאום ואני אחשוב על מה חשבתי אז המחשבה שלי תהיה על מה אני חושבת, מה שגורם לי לא לחשוב על מה שהייתי אמורה לחשוב עליו.

אין מצב שאני אסמס ואקשיב למישהו שמדבר איתי באותו הזמן, כי אני בסוף לא אצליח לא להקשיב ולא לסמס. ואם אצטרך לזכור מספר טלפון ואשנן אותו מהר מהר בראש, שניה אחר-כך, כשאצטרך לחייג אותו, כל המספרים פתאום מעורבבים לי ביחד.

אני מסיימת חמש עשרה בקבוקי שמפו בשבוע כי אני לא זוכרת אם שמתי שמפו או לא ופשוט שמה שוב. אם לא אמות מסרטן מהסיגריות, אמות מלחץ דם גבוה כי שכחתי אם כבר הוספתי מלח לסיר או לא ומוסיפה עוד ליתר ביטחון, ואז האוכל יוצא מלוח ממש. עאלק יתר ביטחון, אולי יתר נתרן בגוף.

קשה לי לעבוד בצוות, כי אז יש מלא רעיונות באותו הזמן בחדר וזה מסיח את דעתי מהרעיונות שלי. אני מיד כותבת תזכורות לעצמי כשיש משהו חשוב שאני צריכה לזכור, כי אני יודעת בוודאות שאם זה לא יהיה כתוב לי מול העיניים, אני אשכח. בטוח.

לפעמים אני יכולה לדבר עם מישהו ואז פתאום, באמצע השיחה, לשכוח מה רציתי להגיד, ואז יש מן שקט מביך כזה כי אני מנסה להיזכר מה רציתי להגיד, ועד שאני זוכרת מה רציתי להגיד... יש מן כזה... יש מ - אממ, אהה...

מצד שני, לפעמים כל העניין הזה גם יכול להיות לתועלת, למשל, כל פעם שעולה לי רעיון לפוסט חדש אני מיד כותבת אותו. כן, אני קראתי ספר והפסקתי באמצע כי עלה לי רעיון ולא יכולתי לעצור, הייתי חייבת לכתוב פוסט על "למה אני נכשלת". האמת, הייתי צריכה להסתכל עכשיו על הכותרת, כי שכחתי על מה הפוסט באמצע שכתבתי אותו... המצב קשה. מה שמזכיר לי להמשיך הלאה, באמת.

יש לי נטייה להתמכרויות.

שלום, קוראים לי ג'מאיה ואני מכורה לסיגריות, קפאין, אלכוהול וספרים. אני מעשנת מריחואנה לעתים קרובות, שותה משקאות אנרגיה וישנה רק לעתים רחוקות. אני ישראלית פטריוטית, בעד איכות הסביבה ונגד ניסויים על בעלי חיים. יש בי אהבה והיא תנצח.

על מה דיברתי...?

אהה, כן, אני מכורה להרבה דברים, כל דבר חדש שאני נדלקת עליו אני מתמכרת, גם דברים שאינם ממכרים. בחיי, מעולם לא התמכרתי לקוקה קולה נגיד. יש בזה חומר ממכר ולא התמכרתי לזה, לעומת זאת לספרים אני מכורה. אם אני הולכת ברחוב ואני יודעת שבדרך אעבור ליד חנות ספרים, אהיה חייבת להתקין על עצמי סכי עיניים כדי לא להתפתות ולהיכנס ואז לצאת משם עם חמישה-עשר ספרים חדשים ובוקס-סט של מחזור כישור הזמן.

מה שאני כן יכולה להיות גאה בו הוא שמעולם לא התמכרתי לסמים כבדים. היו לי התנסויות, אבל לא הגעתי למצב שאני מכורה, וזה רק בגלל שכל ההתנסויות שלי היו על חומרים ששווים לזבל ושנקנו בטאבה. יאק. כמובן שאנשים שוכחים שזה לא משנה אם סם הוא חוקי או לא חוקי, הוא עדיין סם. קפאין זה סוג של סם, סיגריות הן סם, אלכוהול הוא סם. החוק טיפשי. אבל לא ניכנס לזה עכשיו.

האמת שתמיד אהבתי קפה אבל התמכרתי לזה בעיקר בתקופה שעבדתי בשתי עבודות במשרה מלאה באותו הזמן ולא היה לי זמן לנשום. חייתי על קפאין, בלעדיו הייתי נופלת בדרך ולא קמה לעולם. הוא היה שם בשבילי בזמנים הכי קשים, עוד לפני שלמדתי את אמנות הקפה והתאהבתי בו לגמרי. בתקופה הזאת נראיתי כמו נרקומנית כבדה. הידיים שלי רעדו, העיניים שלי סביר להניח היו אדומות (האמת שבתקופה הזאת גם היה לי עפרון אדום לעיניים וחשבתי שזה נראה מגניב אז שמתי אותו ואמרו לי שזה מפחיד. אבל כן, בלי קשר, עיניים אדומות.) כי בקושי ישנתי בלילה, וכשהייתי מתעייפת הלב שלי היה מתחיל לדפוק מהר והייתי חייבת עוד שאט של אספרסו במיידי.

כל עניין ההתמכרויות אמנם מקצר לי את החיים אבל זה לא מפחיד אותי בכלל. אני במילא אשמח להצטרף למועדון ה27, ואם לא אספיק לשם, אני לא רוצה לעבור את גיל 50. זה נראה לי מספיק ואני לא רוצה למות זקנה עם חיתול בגיל 90. מה שזה כן עושה, זה לוקח לי המון אנרגיה וזמן. אם לא הייתי מכורה לקפה הייתי ישנה טוב יותר בלילה וקמה ערנית לעבוד. אם לא הייתי אלכוהוליסטית היו נחסכים לי כל בקרי ההנגאובר. ושלא אתחיל בכלל לדבר על הסיגריות... ההתמכרות החיובית היחידה שלי היא הספרים. יאמי.

מצטערת על האורך, אני חושבת שקצת נסחפתי בפוסט הזה. נו טוב.

בכל מקרה, לא אתן לאף אחת מהסיבות האלה להשתלט עלי. אני חולמת לכתוב למחייתי ולחיות לכתיבתי. אני רוצה להיות סופרת, לכתוב ספרים, קומיקסים, אולי איזה תסריט לסרט הוליוודי. אני רוצה להתפרנס מהמילה הכתובה, ועם או בלי כישורי ריכוז או שליטה עצמית, עם או בלי מדיה חברתית, בקרים או ADD, עם או בלי התמכרויות, אעשה את זה.

אני בטוחה שיש לי עוד שפע תסביכים שלא ציינתי אבל כבר גם ככה בזבזתי מספיק מזמנכם. לכו. עופו לכם, פרפרים שלי. ואני אתגבר על עצמי ואלך לעשות סוף סוף משהו יעיל, כמו לשכב במיטה עם רגל על הקיר ולשמוע מוזיקה.