אני חושב שמאז התיכון לא חשתי את ההרגשה הזו, ההרגשה הזו שדומה לאש, לאש ששורפת כל תא ועצם בגוף שלי
הדמעות לא איחרו לבוא והפעם הם זלגו לא בגלל רגע מרגש או עצוב באחת הסדרות שאני חורש עליהם כל יום,
הם זלגו בגלל אותה סיבה ישנה וידועה לשימצה, פשוט נפגעתי, כנראה שממש חזק אם זה גרם להופעתן של נוזל הרגש.
הפעם האחרונה שבכיתי בכלל שנפגעתי מימישהו הייתה בימי התיכון הנוראיים
שבריוני השכבה האידיוטים ירקו עליי את המילים והקללות שלהם על בסיס יום יומי עד שהותירו בי צלקות גדולות ורחבות להפליא
והפעם הכאב הזה, דווקא בא מהחברה הכי טובה שלי, לזה לא ציפיתי.
ישבנו ברכב שלה אחרי שכביכול השלמנו, אני אומנם מודה לה על הכנות אבל זוהי סוג הכנות שכואב לשמוע.
היא הודתה שהרגע שבו השלמנו לא בא מרצונה המלא, אלא לחץ שחבר שלנו הפעיל עליה כי רצה שנשלים כבר
היא ישבה שם מושב לידי ברכב שלה ושפכה הכל, מהעובדה שלא באמת הצליחה לסלוח לי עד זה שהיא לא יכולה להאמין לי,
שהיא מעדיפה שלא אתקשר בזמן הקרוב עד שיעבור לה הכעס, ועוד המון אמיתות כואבות ומחרידות לשמוע.
ישבה שם וירתה את המילים מהפה, מילים שפגעו בי בעוצמה בבטן
אחת אחרי השנייה, ירייה ועוד ירייה, האוויר שלי הלך ואזל והדמעות החלו להציף את העיניים שלי, מזל שהיה שם חשוך.
כלכך נפגעתי לשמוע את האמת, שהיא חושבת עליי ככה, החברה הכי טובה וקרובה שלי,
וגם כשהייתי איתה כנה במאה אחוז ואמרתי לה שכואב לי כלכך שאנחנו ככה ושלמדתי מה צריך לתקן בעצמי,
היא הצטערה ואמרה שהיא לא מסוגלת להאמין לי.
אז אחריי עוד המון הטחות שלה בי. סיכמנו שהכל טוב.
אמרתי שאני יודע שהיא לא תרצה אז לא אחבק אותה חיבוק דוב כמו שאני רגיל לחבק אותה ויצאתי מהרכב,
צעד ועוד צעד לעבר הבניין שלי כשאני מרגיש שאני שוקע לתוך האספלט מכובד ההרגשה.
׳האם יגיע יום שכל זה יהיה מאחורינו ונחזור להיות כמו פעם?׳ השחלתי שאלה בראשי
בין אלף ואחת המחשבות והתהיות שחלפו אחת על פניי השנייה כמו בכביש סואן ללא רמזור בתוך הראש שלי.
ולמה זה כלכך מציק וכואב שקשר שכלכך הקפדתי לשמור הדוק וקרוב כל השנים האלה מתחיל להרפות ולהתפורר לי בין האצבעות,
אז הזלתי עוד שתי דמעות וניגבתי בחולצת ׳נירוונה׳ החרושה שלי
לא יכלתי לחשוב על סיום יותר מושלם מזה ליום כלכך נורא ודיכאוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: