פה אני אמורה לכתוב מה יהיה בבלוג.
יהיה מעניין, רועש, שקט, מצחיק, עצוב, מרגש, מדכא, מעורר מחשבה, מטופש.
יהיה מלחיץ, מרגיע, נוסטלגי, עתידני.
יהיה כיף.
יהיו פה המחשבות שלי.
אני מקווה שתיהנו מזה.
בכול מקרה אני זקוקה לזה, נואשות כמעט, לשפוך.
אני צריכה לכתוב הכול איפושהו. לתעד. כדי לזכור, ולא לשכוח.
לא, אני לא ניצולת שואה. אין לי שום קשר למישהו כזה.
אני רוצה לזכור את החיים שלי איך שהם היום.
I want to remember < My Life As I Know It >.
אני רוצה לזכור כמה היה לי קשה, כמה צחקתי, כמה בכיתי, כמה אהבתי, כמה שנאתי.
אני רוצה לזכור.
אני לא רוצה להתחרט על זה שלא שמרתי כלם מכשהייתי נערה. אני רוצה לפתוח את הבלוג הזה ולהראות אותו לילדים ולנכדים ולנינים שלי.
אני רוצה שידעו איך אני הרגשתי. אני רוצה שידעו שלא תמיד הייתי מבוגרת.
אני רוצה שיראו שחוץ ממה שאני יעשה בעתיד (ואין לי שמץ מה זה יהיה) היו עוד דברים שאהבתי:
אהבתי לכתוב, ולקרוא, ולראות סרטים, ולצלם, ולשמוע מוזיקה.
אני רוצה שידעו איזה מוזיקה שמעתי, איזה ספרים קראתי.
אני רוצה שיקראו סיפורים שכתבתי.
אני רוצה שיזכרו אותי כפי שאני.
אני רוצה להפוך את הקיום (חסר המשמעות) שלי למשמעותי. למישהו, איפושהו.
כי אני מאמינה שמה שמה שאנחנו עושים כן משנה. אני יודעת שזה ככה.
החיים שלי לא קשים. הם מאתגרים. נורא מאתגרים. ואני רק רוצה שידעו איזו ספורטאית אקסטרים הייתי. והעובדה שאני חיה את חיי כפי שהם היא ההוכחה לכך.
אני מאמינה באופטימיזם. במיוחד כשקשה. כי כשרע, הבכי לא יעזור. עדיף לצחוק מהמצב ולנסות למצוא דרך להתמודד איתו. לא לברוח. הבריחה לא עוזרת. הכחשה לא עוזרת. עדיף להתמודד עם זה וזהו. לגמור עניין.
ואני רוצה שידעו מה עשיתי, ובמה (אם בכלל) שיניתי משהו עבור מישהו. אני מקווה שכן.
אני מקווה שאני ישנה משהו בשבילכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: