זה קצת מצחיק... איך שברגעים הכי לא צפויים חוזר לך זיכרון ובועט לך בבטן וגורם לך לרצות לפרוק.
זה קרה לפני יותר משנה. לא יודעת למה פתאום זה כל כך מטריד לי את המחשבות. אולי בגלל שראיתי אותה, אולי בגלל שראיתי בסופ"ש האחרון שחברים שלי יוצאים איתו (יש הבדל בין לדעת את זה לממש לראות את זה).
יצאנו כמה חברים לאיזה בר, שתיתי יותר מידי והוא הציע ללוות אותי הביתה. ביקשתי לשבת כמה דקות מתחת לבית שלי כי אני לא מרגישה טוב ורוצה להתאפס לפני שאני עולה הביתה. הייתי במצב לא טוב של שכרות, במצב שאתה לא מרגיש טוב ורק רוצה כבר שייגמר, ממש לא במצב הפלרטטני נטול העכבות. לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מזה שכואב לי הראש ושלא מרגיש לי טוב. הוא ניסה לעזור, בשלב מסויים גם הקאתי והוא החזיק את השיער. לא זוכרת מה בדיוק היה שם אבל לא שמתי לב שמשהו לא בסדר, וגם לא יכולתי לעכל באותו זמן כי רק רציתי לעלות הביתה.
כשהוא ליווה אותי הביתה הוא החזיק אותי בצורה מוזרה- הצמיד אותי אליו מקדימה. בשלב זה אני רק זוכרת שהתאבנתי. פשוט נכנסתי למצב של הלם, ולא הצלחתי להגיב.
כשהגענו לבניין שלי הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי, התחיל לנשק לי את האוזן ולשים את היד שלו מתחת לחולצה שלי. הרגשתי שאין לי שליטה על הגוף שלי. אני לא מצליחה לתפקד וזה נורא. בשלב מסויים הוא שם את היד שלי על איבר מינו. בסופו של דבר הצלחתי למלמל משהו בסגנון 'לא די זה לא בסדר, מה אתה עושה, יש לך חברה בכלל וגם לי'. הוא אמר לי 'די, לא קרה כלום. כמעט קרה, כמעט עשיתי, כמעט שנינו עשינו אבל לא קרה כלום. את מאמינה לי?' אני זוכרת שהנדתי לשלילה ועליתי הביתה. ישנתי ממש גרוע באותו לילה ובבוקר אחרי פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
החלטתי ללכת למשטרה. הנחתי שלא ייצא מה כלום, אבל ידעתי שאם לא אעשה כלום בעניין זה כאילו אישרתי לזה לקרות ואני לא אסלח לעצמי על זה בחיים. הוא הכחיש הכל וטען שאני ממציאה הכל כדי לפגוע בו. הפרקליטות החליטה לסגור את התיק מחוסר ראיות. הם אמרו שנטל ההוכחה גדול מידי, ומספיק שהוא יוכיח שהוא חשב שזה בהסכמה כל מה שקרה עד שאמרתי די, והרי כשאמרתי די הוא הפסיק, וכך ייצא זכאי. הם אמרו שאם יש לו עורכי דין מספיק טובים הוא ישנה את העילה של הסגירה מחוסר ראיות לחוסר אשמה. ואז כל תיעוד של העניין יימחק. הם אמרו שחבל שלא הייתי לגמרי מחוסרת הכרה, כמו בלטה, שזה היה עושה את העניין ליותר קל.
ואני שואלת- איך? איך זה הגיוני לחשוב שזה היה בהסכמה?? איך אפשר לקחת מישהי שמקיאה וכמעט בוכה מכאב ראש ולחשוב שהיא רוצה משהו? איך אפשר להתחיל משהו, לראות שהיא לא מגיבה ולחשוב שזה סבבה להמשיך? למה אני חיה בעולם שבו כל עוד אני לא צורחת 'לא' אז הכל מותר? למה אני לא חיה בעולם שבו צריך לחכות ל'כן' כדי שכן יקרה משהו? למה אחר כך כשאני נתקלת בה ברחוב, שנה אחרי, היא תוקעת בי מבט שנאה ואומרת שלא תסלח לי בחיים, במקום להתבייש מנסה לגרום לי להרגיש אשמה, כאילו אני הזונה פה שעשתה עוול למסכן?
אולי הם צודקים בפרקליטות, אולי זה באמת היה יותר קל אם הייתי מחוסרת הכרה לגמרי. לפחות לא הייתי זוכרת. לפחות הייתי יכולה שחבר שלי ייגע בי בלי שאתחיל לבכות פתאום, מה שעדיין קורה מידי פעם, גם שנה ומשהו אחרי. לפחות לא הייתי מרגישה עצבות שחברים שלי, שהם גם חברים שלו, יוצאים איתו מידי פעם, שחלקם אפילו מאמינים לו, וחושבים שאני מגזימה ולא מפרשת נכון דברים.
לא נשאר הרבה לעשות, וברוב הימים אני דווקא מצליחה יפה מאוד לשכוח. אבל לצערי, לא משנה כמה אנסה, תמיד יהיה את היום הארור הזה שמשהו קטן וארור יחזיר לי את הכל במכה.
מקווה לפחות שגם לו זה קורה לפעמים.
אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
