אני מרגישה את זה.
אני מרגישה איך אני מתדרדרת לאט לאט ומאבדת את זה. מאבדת את הכוחות, את התקווה.
כל הגאווה שהייתה בי על כך שגם בתקופות לא הכי קלות הצלחתי להיישיר מבט ולהתמיד במגמת עליה נעלמה והוחלפה ברגשות בוז, כלפי הלא יוצלחת הזו שלא מצליחה להוציא את עצמה מהבוץ, כלפי הלא יוצלחת הזו שהיא אני.
היתה תקופה שבה גם כשהרגשתי רע, גם כשהיה לי קשה, במקום מסוים הרגשתי טוב כי הרגשתי שאני בדרך הנכונה.
עכשיו אני בלי כיוון, בלי דרך ושלא נדבר על נכונה. זה משפיע עלי, הופך אותי לבן אדם לחוץ ועצבני, מקשה על התמודדות עם דברים, מקשה על היכולת להיות קלילה ולזרום. כשלא טוב לך ואת לא באיזון זה דופק פאקינג כל אספקט אפשרי בחיים שלך וזה חרא. זה חרא כי זה דופק דברים לא קשורים בכלל. זה חרא כי זה משנה את כל צורת ההסתכלות על החיים, זה חרא כי זה רגרסיה לאיפה שהייתי פעם ואני לא מצליחה לצאת מזה ולתקן.
זו לא הנקודה אליה רציתי להגיע אחרי 20 שנה על הכדור ההזוי הזה, זה לא איפה שחשבתי שאני אהיה כשחשבתי על עצמי לפני שנה איפה אהיה בעוד שנה.
אני זועקת לעצמי כבר 8 חודשים שאני תקועה בספוט לא מתאים ומשהו צריך להשתנות, כבר 8 חודשים שאני לא מבינה אם זה אני הבעיה או הם ומה בדיוק אני צריכה לעשות.
ו8 חודשים זה הרבה זמן כך שזה כבר לא באמת משנה-זה כמו הביצה והתרנגולת לא חשוב מי התחיל ומה גרם- התוצאה נתונה ודפוקה.
אני מרגישה את הנפש שלי צווחת וכואבת, אני מרגישה שהיא נודדת למקומות לא טובים, לתהומות בהם שוטטה על הסף בעבר, וכעת אני מפחדת שתיפול.
אני מפחדת.
וכל מה שאני רוצה כרגע זה להציל אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
