בלוג למען תואר

קמתי הבוקר בתחושה טובה יחסית. אני מודה שזה מצב שנחשב נדיר אצלי אבל ניתן לראות שגם זה קורה.

קמתי,התמתחתי,פיהקתי ואז עשיתי את הטעות של לצאת מהחדר כדי לצחצח שיניים.

בכל יום שישי אני חייבת לסדר את כל הבית,לקלף שבע טון ירקות,ולקפל כמות כביסה בלתי נגמרת.

אין לי ברירה,אני בת 20,אני גרה עם ההורים ואני "חייבת לתרום את חלקי".

אבל היום היה אפילו גרוע יותר.

פעם בכל כמה זמן (ייתכן וזה קשור למיקום הירח,אני לא בטוחה) ההורים שלי עוברים ממצב "פדנטים מתוסכלים" הישר למצב "פדנטים מתפרצים".

כלומר, כל התסכול שנאגר בהם על כך שביום יום הבית שלהם לא נראה כמו מוזיאון,הופך לאנרגיה הרסנית וטהורה (אם מסתכלים טוב אפשר לראות את העיניים שלהם נהפכות אדומות) והם מתחילים בפרויקטים. 

לדוגמא, אני קמתי בבוקר לצלילו של שואב אבק. וכשהצצתי מהחדר יכולתי לראות את השלד של הספה שלנו מותקף ע"י שואב האבק שאבא שלי החזיק בידו,בעוד כל הכריות מונחות בזוויות שונות על הרצפה ועוברות טיפול יסודי ע"י אמא שלי,סמרטוט,וספרי "מבריק עור".

"יופי,קמת" אמר אבא שלי "מהר מהר יש הרבה עבודה"

 הייתי יכולה להתווכח אבל ידעתי שזה לא יועיל, במצב "פדנט מתפרץ" כל אחד שמסרב לשתף פעולה נתפס כאויב,ונשלח להוריד את הזבל.

אז הברקתי את כלי הכסף בשתי סוגי משחות ותרסיסים,וסידרתי את מגירת המסמכים, ושטפתי את פחי האשפה הקטנים ועזרתי לשואב האבק הרובוטי שלנו שהיה די מבוהל,למצוא מסתור מתחת למיטה.

לבסוף,ההורים פרשו למיטה ואני יכולתי לבוא לקטר פה בשקט.

אז שבת שלום לכם, העריכו את המנוחה שלכם.