עלתה בי כמיהה לצייר את העיניים שלך,אבל כמו שהן כשאתה מסתכל עליי מעבר למסך העשן של החשיש,
כשהאישונים שלך בגודל צלחות,
כשאני מרגישה שאתה פותח את בית החזה והצלעות וחושף את הלב שלך.
בכמה רגעים ההם.
לצייר את העיניים שלך במבט המעושן ההוא
שראיתי, כשהרגשתי שאני מחפשת בי את הכוח, לשווא,
לא להקשר אליך ריגשית.
כשאני ממלמלת לעצמי בראש את אותה מנטרה.
"אל תיקשרי, אל תיקשרי, אל תיקשרי..."
לשווא, כבר אמרתי?
זה יגמר בבקבוק טקילה ובסתיו שתרים אותי מן ההריסות, יש לציין, שוב.
את זה אני יודעת.
אך משהו מתעתע אי-שם בקצה תודעתי, הרצון הזה,להקשר,להפתח אליך.
אתה מקשה עליי להשאר אדישה ולשמור על מעטה הקשיחות שלי.
אתה הפך את זה לבלתי אפשרי.
אני לא רוצה להתפח ולהקשר שוב,
זה רק יכאב יותר.
בידייך השכחת את הריקנת לשלוש שעות,
בשפתייך מחקת כל זכר למי שהיה שם קודם,
ובאיברים האחרים שלך, השמדת כל כמיהה שהיתה לי למישהו שהוא לא אתה.
אנ עמוק מידי בזה, גם עכשיו.
גם כשאנחנו זרים,
מכרים, מקסימום.
ואולי זה הרצון הזה שלי לשקוע עמוק בתוך מישהו ,שוב, לתת לעצמי להרגיש
שוב.
אני נאבקת ברגש, הראציונאל מפעיל את כל התותחים הכבדים,
אך הם כאין אפס לפצצות המימן שתה מצית בי,
להרי הגעש המתפרצים בכל נגיעה בגופי.
אני לא רוצה לשתשלוט בי, לא כמו עם הבוגד, או הסטודנט למשפטים.
אני רוצה להתמסר לך, להפיל את החומות שלי ולתת לך את כולי,כל חלק בי שתרצה.
זה מסוכן, אני משחקת באש, בברזל מלובן.
נלחמת מול טייפון.
ואני חושבת שאתה לא מודע לקמצץ מזה, למאית האחוז ממה שאתה עושה לי.
דיג'יי כחול-עיניים.
משחקת באש איתך, נהנת מכל רגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קיטי.