Pilot Stories

"מה קורה?" שאל תמיר את אוֹרי שלא זז מהרגע שהגיע למטבח. "וואו?" נפנף תמיר עם ידו השמאלית מול פניו של אוֹרי.

"הצעדים שאנחנו שומעים בלילה" אמר לפתע אוֹרי "זה לא האנשים מלמטה... מישהי מסתובבת לנו בבית, ואנחנו לא רואים אותה".

פרק 2

הם הסתכלו עליו בבלבול. ולאחר מכן הסתכלו אחד על השנייה.

"אני חושב שסיוון משגעת אותך" אמר תמיר וחזר ללגום מספל הקפה.

שירן התקרבה אליו. "מאיפה זה בא לך?".

"ראיתי אותה" השיב אוֹרי מבלי ליישר את מבטו לכיוונה כשידיו עדיין מחבקות את הספל.

"את מי?".

"את האישה שמשמיעה את הצעדים. היא הייתה בחדר שלי" הסביר אוֹרי, כשהוא עדיין מנסה להבין מה בדיוק קרה. הוא הסתכל על רצפת השיש הנוצצת של המטבח. "עזבו" הוא אמר, ועלה חזרה לחדרו.

"אמא צדקה. משהו קורה לו..." סיכמה שירן וחזרה להתעסק בהכנת ארוחת הבוקר שלה.

*

"אז זאת הדירה" הציג המתווך. "מרווחת מספיק בשביל שני אנשים" הוא הוסיף כשהוא מסיט את הוילון מהחלון הגדול שהיה בסלון, ממנו היה ניתן לראות נוף של עיר.

"קומה שלוש עשרה, שלושה כיווני אוויר, שלושה חדרים..." הוא חזר על נתוני הדירה בהתלהבות, כמו כל חבריו למקצוע.

"ושלוש מאוד אלף שקל לחודש" מלמלה בצחוק נערה בסביבות גיל שמונה עשרה. שיערה היה מטולטל בצבע שחור. היא עמדה בחוסר חשק לצד אימה אשר דברה עם המתווך ואכלה את ציפורניה. "אני לא מבינה למה אנחנו צריכים לעבור. מה רע לנו איפה שאנחנו עכשיו?" היא הרימה את קולה.

"מאי! אל תתחילי איתי עכשיו!" נזפה בה וחזרה אל שיחתה עם המתווך.

"תני לי את המפתחות" בקשה והושיטה את ידה.

מירב הוציאה את מפתחות המכונית מכיסה. "אם את עוד פעם תבחרי לי...." היא החלה לומר, אך מאי חטפה את המפתחות מידה ויצאה במהירות מהדירה. "מאי!" היא צעקה, אך ללא תועלת. "טוב, אני מצטערת, אני חייבת לרדת. אני עוד אצטרך לחזור במונית בגללה..." הצטערה מירב כשהתכוונה לצאת גם היא מהדירה.

"אני אוכל להקפיץ אותה אם תרצי" הציע. היה ניתן לראות על פניו את המשיכה אליה. עיניו נצצו מהרגע שנפגשו בלובי המפואר של הבניין. ליבו פעם במהירות. הוא התרגש. הרבה זמן לא פגש אישה כה חזקה.

"לא... אני מעדיפה שלא" היא סננה בחיוך. "נהיה בקשר, כנראה שאנחנו ניקח את הדירה" הוסיפה וסגרה את דלת הדירה הכבדה אחריה.

המכונית הייתה כבר מותנעת. מאי ישבה ליד ההגה כשהחגורה עוטפת את גופה.

"את התכוונת לברוח לי!" התעצבנה מירב כשהתיישבה במושב לידה.

"לא".

"טוב. סעי הביתה. או שאת רוצה שאני אנהג?" שאלה בזמן שחגרה את עצמה.

"זה בסדר, אני אנהג" השיבה מאי בתקווה שאימה תבין מקולה מה עובר עליה.

מירב הסתכלה על פניה של ביתה היחידה, היחידה שנשארה איתה. היא לטפה את לחיה המחוספסת מאיפור.

"את יודעת שמאז שאבא נפטר אני כמעט לא ישנה בלילות? הבית הזה לא עושה לי טוב. אני לא רוצה להיות בו יותר" הסבירה מירב.

"אבל אני לא רוצה לעזוב אותו! הוא החיים שלי! הילדות שלי! אבא שלי..." השיבה מאי.

מירב נאנחה. "מצטערת. אמרתי לו שאנחנו ניקח את הדירה".

*

אוֹרי שכב במיטה. מנסה לשחזר את אותו הרגע שראה אותה. צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיו. זאת הייתה אחותה של סיוון: "אוֹרי" היא אמרה בבכי. "סיוון... היא איבדה את ההכרה. אנחנו עכשיו במיון. תבוא" היא בקשה.

אוֹרי רץ במהירות במורד המדרגות. "סיוון בבית חולים" הוא זרק אל עבר אחיו ואחותו, ויצא במהירות מהבית.

תמיר ושירן המבולבלים קמו ורצו אחריו. הם נכנסו למכוניתו מספר רגעים לפני שהחל לנסוע.

"איך... מה קרה?" שאלה שירן.

"לא יודעים. היא פשוט הפסיקה להגיב והתעלפה" תמצת אוֹרי.

*

"השבוע האמא המפגרת שלי חתמה" הכריזה מאי באכזבה כשהיא שוכבת על המיטה של חברתה, וזורקת את כריות המיטה על הקיר.

"אה באמת? מזל טוב!" בירכה אותה. "איפה?".

"במגדל הגבוהה ההוא" השיבה מאי בחוסר חשק.

החיוך שהיה על פרצופה של החברה נעלם.

"למה דווקא לשם? אומרים שמאז שההיא תלתה את עצמה בדירה שלה, הבניין הזה מביא מזל רע".

"עמית – די" ביקשה מאי. "גם כן את והאמונות שלך..." פסלה כשהיא ממשיכה לזרוק את הכריות.

"איזה קומה?".

"שלוש עשרה".

"אל תגידי לי ש..." הופתעה. "אל תגידי לי שאתן עוברות לדירה שלה..." אמרה בתקווה.

"של המתאבדת? כן אני חושבת שזאת הדירה הזאת" השיבה בחוסר התלהבות בולט.

"יש שמועה שהיא לא בדיוק התאבדה מרצונה..." הזכירה עמית.

"מרתק. טוב, אני צריכה ללכת לארוז. תודה על העידוד... אני אזמין אותך מחר בערב, אחרי שנעבור" נפרדה מאי כשהבינה ששיחת עידוד היא לא תקבל, והלכה.

היא נשכבה במיטה שלה, בפעם האחרונה בבית בו גדלה. היא הסתכלה על התקרה, עדיין היו שם הכוכבים הזוהרים בחושך שאבא שלה תלה לה כשהייתה בכיתה ב'. הפלאפון שלה צלצל.

"הלו" היא ענתה בנשיפה ארוכה.

"קראתי על המתאבדת שלך קצת... אנשים כתבו כאן שהם ראו אותה בלילות".

"מה את רוצה?" ניסתה מאי לסיים את השיחה וללכת לישון.

"מאי, כל האנשים שכתבו שהם ראו אותה - מתו אחרי פחות מעשרים וארבע שעות. כל אחד בדרך אחרת".

"אין לי כוח לסיפורי האימה שלך בלילה. נדבר מחר בערב אחרי שאני אפרוק את הארגזים. לילה טוב" סיימה מאי את השיחה מבלי להביא לעמית להמשיך לדבר, ולאחר כמה דקות היא נרדמה.

"מאי..." קראה מירב. "צריך לקום... עוד רבע שעה מגיעה המשאית" היא אמרה כשפתחה באיטיות את דלת החדר, שהייתה מעט פתוחה. מאי לא הייתה במיטה.

"מאי? את כאן?" שאלה מירב כשהצמידה את ראשה לדלת של חדר האמבטיה. לא הייתה תשובה. היא ניסתה לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה.

"מאי! אל תעשי לי את זה! או שתעני או שתפתחי!" צעקה, אך לא הייתה תשובה, והדלת עדיין הייתה נעולה.

"טוב מאי, אני נכנסת" היא הודיעה בזמן שהכניסה מפתח של חדר אחר אל חור המנעול של דלת האמבטיה, וסובבה אותו כשהיא מתכננת את המילים שתצעק אחרי שהדלת תפתח.

"מאי?" היא שאלה כשהחלה לפתוח את הדלת באיטיות.

"מאי!!!" היא צרחה בכל כוחה כשראתה אותה תלויה על המנורה. תלתליה כיסו את פניה הלבנות.

*

"יהיה בסדר... אל תדאג" ניסה תמיר לעודד את אוֹרי שישב על אחד מכיסאות ההמתנה הקשים שמוקמו מחוץ לחדר הניתוחים. ריח בית החולים היה מורגש. מידי פעם נשמעה קריאה במערכת הכריזה בקול קר ודכאוני, מה שחידד את האווירה הקשה.

"זאת אשמתי... לא הייתי צריך לתת לה ללכת. היא הייתה צריכה להישאר".

"שום דבר לא באשמתך! אל תגיד את זה!" אמרה שירן שנשענה על הקיר בשילוב ידיים ובצפייה לדעת מה יהיו התוצאות.

דלת חדר הניתוחים נפתחה. הרופא יצא. הוא התקדם לכיוון האחים: "אתם משפחה שלה?" הוא שאל.

"אני משפחה, אני אחותה" השיבה אחותה.

הרופא לקח אותה הצידה. אוֹרי נעמד והסתכל עליהם. גופו רעד. תמיר הניח על כתפו את ידו וחיבק את צווארו של אוֹרי.

הרופא דיבר הרבה עם הידיים. הוא היה נראה לחוץ, אך מיומן. לא עבר הרבה זמן עד שאחותה של סיוון התיישבה על רצפת בית החולים בבכי.

עכשיו זה כבר היה להם ברור. היא מתה.