Pilot Stories

הרופא דיבר הרבה עם הידיים. הוא היה נראה לחוץ, אך מיומן. לא עבר הרבה זמן עד שאחותה של סיוון התיישבה על רצפת בית החולים בבכי.

עכשיו זה כבר היה להם ברור. היא מתה.

פרק 3

שתי הלוויות נערכו באותו בית קברות כמעט באותו הזמן. שני מקרי המוות עדיין לא ברורים לחלוטין ונמצאים בשלבי חקירה ראשונים, חקירה שכנראה לא תוביל לשום הסבר, או לפחות הסבר הגיוני...

מלבד הבכי שליווה את הטקסים – הייתה דממה.

בטקס אחד נגבה את הדמעות אמא שרצתה שיהיה לה ולבת שלה טוב יותר, ורגע לפני שזה קרה, רגע לפני שקרה השינוי שציפתה לו מאז הפעם האחרונה שהייתה בטקס מסוג זה - קרה שינוי אחר - הפוך.

בטקס השני עמד בחור כשפניו רטובות מדמעותיו, ובהה בבור הפתוח. ראה איך קוברים את אהבתו, איך קוברים את עתידו...

מאותו רגע – החיים של שניהם השתנו.

*

רוצחת. זה מה שהם עשו ממני.

זה היה יום שישי רגיל. או יותר נכון ערב שישי רגיל. אבא ישב לראות טלוויזיה, ואמא הכינה את ארוחת הערב. אני עזרתי לה לערוך את השולחן. התיישבנו לאכול, ובדיוק אז השכנה דפקה בדלת. ממתי היא דופקת לנו בדלת? הפעמים היחידות שהיא מדברת איתנו זה כשיש אצלנו רעש, וגם את זה היא עושה דרך הטלפון.

אבא קם לפתוח. היא נראתה קצת מפוחדת. "אני צריכה קצת..." היא עצרה כדי לחשוב "מלח" השלימה בהיסוס. אבא הסתכל עליה במבט חושד, והעביר את מבטו אלינו כשהוא מגלגל את עיניו. "כן ברכה, אני מביא לך" אמר עם חיוך מאולץ על פניו ובקול ציני, והלך לכיוון המטבח. היה אפשר להרגיש את המתח באוויר.

לפתע, ברכה נפלה על הרצפה כשמראשה נזל דם. איש שכובע גרב כיסה את פניו נכנס אלינו הביתה כשבידו אקדח עם משתיק קול. הוא כיוון אותו אלי ואל אמא וסימן לנו עם היד להיות בשקט. החזקתי את ידה של אמא בחוזקה, הרגשתי שהיא רועדת, שהיא מפחדת... הוא נכנס באיטיות אל הדירה והתקדם לעבר המטבח כשחצי עין לכיווננו והחצי השני אל המטבח. אמא סמנה לי לרדת מתחת לשולחן. להתחבא. הקשבתי לה, כמו תמיד. היא לקחה את אחד מהסכינים שהיו על השולחן והכניסה אותו לשרוולה הארוך. היא קמה. האיש כיוון אליה את האקדח. היא לחשה לו "פיפי" והצבעה לכיוון דלת השירותים שהייתה במרחק כמה צעדים ממנו. הוא סימן לה עם היד ללכת מהר ובשקט. "ברכה, אני חושב שנגמר לנו המלח" אמר אבא כשיצא מהמטבח ופגש באותו האיש. הוא כוון אל מצחו את האקדח – וירה. "לא!" צעקה אמא שרצה אליו במהירות כשהיא מחזיקה את הסכין ביד. היא הצליחה לשרוט אותו בידו לפני שירה גם בה. ישבתי מתחת לשולחן וניסיתי לעצור את הבכי כשראיתי את אבא ואמא נופלים על הרצפה חסרי אונים. האיש התכופף והסתכל אל תוך העיניים שלי. העיניים הרטובות שלי. ראיתי את עיניו הכחולות. הוא קם ויצא מהדירה. הוא השאיר אותי לבד, עם שולחן ארוחת שישי ערוך ושתי גופות. התקרבתי אליהם. היה הרבה דם. בדקתי דופק כמו שלמדו אותנו בבית ספר. לא היה. הלכתי מהר אל הסלון והרמתי את הטלפון. '100' רציתי ללחוץ, אך ידיי רעדו ולא נתנו לי לחייג אל המספר הנכון.

"אני אעזור לך" שמעתי. הפלתי את השפופרת מבהלה ופרצתי בבכי. "למה עשיתם את זה?!" צרחתי. "מה אתם רוצים?!".

"בואי איתי. אני אדאג לך. אני אגן עליך מהם" הוא אמר.

הפסקתי לבכות. הסתכלי על אבא ואמא ששכבו בכניסה למטבח בזמן שפתחתי בזהירות את המגרה שהייתה מתחת לטלפון, נזכרתי ששם אבא שם בפעם האחרונה את החרב שהביא מסין. הוא אהב אותה. לא יודעת למה.

"תתקדמי אלי באיטיות" ביקש האיש כשראה שאני לא מגיבה יותר מידי זמן.

"מי אתה?" שאלתי כדי למשוך קצת זמן. אך זה לא הצליח. הוא שמע את הרעש שהמגירה עשתה כשנפתחה. הוא רץ אלי במהירות והעיף אותי לספה. לא הספקתי לקחת את החרב.

"אני רוצה בטובתך. תאמיני לי! הם בטח יחזרו בכל רגע, או שהמשטרה תגיע! בואי עכשיו!".

בעטתי בו. הוא התקפל מעט, כנראה בגלל המקום שבו קיבל את המכה. קמתי במהירות מהספה ולקחתי את החרב מהמגירה. שלפתי אותה מהכיסוי היוקרתי שלה. הוא שלף אקדח. "אל תעשי את זה" הוא אמר. "פשוט תבואי איתי".

הסתכלתי שוב על אבא ואמא, ועל ברכה. זרקתי את החרב על הספה. היא קרעה אותה. התקרבתי אל האיש בפחד. לא ידעתי מי הוא, אבל הוא היה היחיד שהיה. בלי אבא ואמא – אני לבד.

הם אימנו אותי. מגיל שלוש עשרה. אימנו אותי לפגוע באנשים ולרצוח אותם. הייתי הרוצחת המקצועית שלהם. לא ידעתי את מי אני רוצחת או למה, הם לא הסכימו לומר לי, אבל ידעתי שיש להם מטרה.

בזמן שהייתי אצלם נולדה לי ילדה. את אבא שלה הם גם רצחו כי הוא גילה מה אני עושה.

בסוף גיליתי מה המטרה, וגם הם גילו שגיליתי. וגיליתי גם שהם אלה שרצחו לי את המשפחה. שרצחו לי את החיים. החלטתי לברוח. ביחד עם לוסי. היא הייתה אז רק בת ארבע, הגיל שמתחילים לחקור ולשאול שאלות.

מהכסף שקיבלתי מהם בזמן שעבדתי אצלם קניתי דירה באחד המגדלים היוקרתיים. קומה שלוש עשרה, שלושה כיווני אוויר, שלושה חדרים. קיוויתי שהם לא ימצאו אותנו, אבל הם מצאו. הם לקחו אותה בלילה. בבוקר הם חיכו לי ליד המיטה עם אקדחים. הם הראו לי בטלוויזיה את מצלמת האבטחה המצלמת את החדר שבו נמצאת לוסי. חדר קטן וצפוף. חלון גבוה. היו שם גם צעצועים. מישהי נכנסה לחדר עם ארוחת בוקר. היא עזרה ללוסי לאכול וליטפה את ראשה. זאת הייתה המטפלת שהם הצמידו לה.

הם אמרו לי שאני צריכה למות. אם אני לא אמות – גם היא וגם אני נמות. הם אמרו לי שאין מקום לבוגדים בעולם. הם לא ירו בי כי הם רצו שהמוות יראה "טבעי". התאבדות. הם כבר הכינו חבל שהיה קשור למנורה. גם כיסא כבר היה מתחתיו. מצלמת האבטחה כובתה. בהתחלה התנגדתי, אך זה לא עזר. לא רציתי שהם יפגעו בלוסי. הדבר שהחזיק אותי בשנים האחרונות. בסוף הבנתי שלא תהיה לי ברירה. עליתי על הכיסא, הכנסתי את הראש ללולאה. הסתכלתי עליהם במבט של שנאה. הם הסתכלו עלי במבט אדיש. דחפתי את המשענת של הכיסא. נחנקתי. הכל בשביל לוסי.

עכשיו אני חייה בלילה, מחפשת שותף שיעזור לי למצוא אותה, ולנקום את המוות של המשפחה שלי. ושיעזור לי למצוא את מה שהם מחפשים כל כך הרבה שנים. ומי שיעמוד בדרכי – ימות. בסוף אני אמצא את אותו גוף שיהיה איתי, שאותו לא אוכל לעזוב ולהשאיר בחיים...

*

אוֹרי שכב במיטה והסתכל לתקרה. השעה הייתה כבר מאוחרת. ההלוויה עייפה אותו, אך הוא לא הצליח להירדם. שוב הוא שמע את אותם צעדים. הם התקרבו אל החדר שלו. הדלת נפתחה. ואז היא הופיעה, הפעם יותר בברור. שיערה השטני גלש על גבה וגם מעט על כתפיה. הוא היה חלק. עיניה האפורות נראו עצובות, אך נחושות. פרצופה היה מוארך מעט, דבר שתרם ליופייה. חיוך קטן הופיע על פניה, כאילו מצאה את שחיפשה.

היא התקרבה אליו באיטיות ונעמדה ליד מיטתו.

"מי את? מה את רוצה?" שאל אוֹרי כשהתיישב על המיטה ונשען עם גבו על הקיר כשרגליו מכופפות מתחת לשמיכה. קולו רעד מעט. אולי מעצבות, אולי מפחד...

היא נעלמה, אך הופיעה שוב לאחר שברירי שנייה.

"קוראים לי אנג'לה, ואני מחפשת אותך" היא אמרה בחיוך. לא עברו שניות אחדות ודמותה נשאבה אל תוך חזהו של אוֹרי.

אוֹרי עמד במטבח. הוא הוציא כוס מהארון, מה שגרם למעט רעש, ושם אותה מתחת לברז, לחץ על כפתור המים הקרים שהחלו למלא את הכוס בזריזות.

צעדים איטיים נשמעו מכיוון המדרגות. זאת הייתה שירן, שהחזיקה את מקל הבייסבול של תמיר, בכוננות לתקוף. כשראתה את אוֹרי הרגישה הקלה והורידה את המקל. "חשבתי שיש כאן פורץ" היא אמרה כשהתקרבה אליו. "מה אתה עושה כאן?".

"שותה" השיב אוֹרי, כאילו מופתע מהקול שיצא ממנו.

"ממתי אתה שותה באמצע הלילה?".

"מעכשיו" השיב כשחיוך הופיע על פניו.