פרק ראשון. מקווה שיהיו קוראים :)
אני מנסה לשלב ז'אנר שאף פעם לא התעמקתי בו.
לא כל הסיפור יהיה בסגנון של הפרק הזה.
פרק 1
"פז" קראה המורה. "אולי אתה
יכול לענות על השאלה?".
מבטו של פז היה נעוץ בליאן, חברתו, שישבה באחד השולחנות האחוריים
כשלידה יושב דקל. ליאן העבירה את ידה בתוך שיערו השופע של דקל וצחקקה בזמן שעל
פניו היה מרוח חיוך דבילי.
"אולי את יכולה לרדת ממני כבר ולהחזיר אותי למקום שלי?!"
השיב פז בעצבים, שישב בשורה הראשונה לאחר שהמורה העבירה אותו לשם.
כל הכיתה השתתקה והסתכלה על המורה. ליאן הוציאה את ידה משיערו של דקל,
שחיוכו נמחק, וסדרה את שיערה הבלונדיני בזמן שגם היא, כמו כל הכיתה, מחכה לגזר
הדין שתטיל המורה על פז.
"צא מהכיתה!" צעקה. "חוצפן! תחכה בחוץ עד סוף
השיעור!".
בהפסקה, לאחר נזיפה מהמנהלת והמורה, ליאן התיישבה ליד פז באחת
מהפרגולות הפזורות בחצר בית הספר. "מה קרה?" שאלה.
"נמאס לי שאת מתנהגת איתו ככה! זה משגע אותי!" השיב.
ליאן נאנחה. "פז... אמרתי לך שאנחנו רק ידידים. אין בנינו כלום.
אני איתך. לא איתו" ניסתה להסביר את עצמה, שוב.
"אבל זה מציק לי. את לא מבינה?".
"אז תצטרך לנסות להתמודד עם זה" השיבה.
"את באה לקנות לאכול?" שאל דקל שבדיוק עבר ליד הפרגולה בה
ישבו.
ליאן הסתכלה בעיניו של פז. "כן" השיבה וקמה.
"אתה בא גם?" שאל דקל את פז.
מבט שנאה היה על פניו של פז, שלא הגיב לשאלה ופשוט קם וחזר לכיתה.
"אמא מחכה לנו בחוץ" אמר פז לאחותו, אליס, בסוף שעות
הלימודים. "בואי".
אליס ישבה על ספסל במסדרון הכיתות של אחיה. הוא בן שש עשרה והיא בת
שתיים עשרה.
היא שחקה באובססיביות בחוטים
שיצאו מהתיק שהיה על ברכיה. כששמעה את קולו של פז היא קמה, מבלי להרים את מבטה,
ומבלי לומר מילה, והחלה ללכת אחריו לכיוון היציאה מבית הספר.
הם נכנסו למכונית שבה ישבה אמם, לירז.
"בערב אני הולך למסיבה" הודיע פז כשהתיישב במושב הקדמי.
אליס נכנסה במהירות למושב האחורי, חגרה, והניחה שוב את התיק על ברכיה.
"איך היה בבית הספר, אליס?" שאלה לירז.
"טוב" השיבה אליס במהירות.
"כניסה למסיבה זה שישים" אמר פז.
"אין לי כסף להביא לך. אתה יודע את זה" השיבה לירז.
"אז איך אני אמור ללכת למסיבה הזאת?".
"תסדר לבד" השיבה באדישות.
ליטל החנתה את המכונית ליד שער הכניסה לביתם. זה היה בית פרטי, בעל
שתי קומות וחצר קטנה. בחנייה היה סל, שאף אפחד לא שיחק בו לעולם.
"אל תשכח להכין שעורים" הזכירה ליטל בזמן ששלושתם נכנסו אל
הבית.
"תרדי ממני כבר" השיב ועלה לחדרו.
ליטל הכינה ארוחת צהריים בזמן שניסתה לדובב את אליס, שלא שתפה פעולה, והמשיכה
לענות תשובות קצרות כהרגלה.
"אין לי כסף לשלם על הכניסה... ואמא שלי לא מסכימה להביא
לי" אמר פז בטלפון.
"אז אני אשלם עליך" הציעה
ליאן.
"ליאן תביא לי את הכסף" הודיע כשירד למטבח לאכול.
"מה פתאום?!" התנגדה אימו. "אני לא מסכימה".
"אבל אני רוצה ללכת!".
"אבל אתה לא יכול" השיבה. "אל תתווכח. אתה נשאר בבית
וזהו" קבעה.
"נמאס לי כבר ממכם! אם היית מוכנה לוותר על הבית הזה, מזמן כבר
היינו חיים כמו בני אדם! מתי תביני שאת לא יכולה להחזיק אותו בלי אבא?!"
התפרץ. "ומה הקטע שאתם כל הזמן רבים?! איך אפשר לחיות ככה?!" המשיך וחזר
לחדרו מבלי לאכול.
הגיעה שעת ערב. פז ירד לקומה התחתונה לבוש ומוכן לצאת. "אני
הולך. ביי" הודיע ויצא מהבית.
המסיבה הייתה באחת מהוילות ברחוב המקביל. רעש רב נבע מכיוון הבית.
כשהתקרב יותר אל הבית היה יכול להבחין בליאן שחיכתה בחוץ.
"היי" אמרה כשראתה את פז, והביאה לו נשיקה זריזה על
השפתיים.
הם נכנסו לחצר הבית. הרבה אנשים היו שם, גם יותר גדולים וגם יותר
קטנים מהם.
"היי, טוב שהגעתם" אמר דקל שהגיע מאחוריהם. "מתחילים
משחק של אמת או חובה. בואו תצטרפו" הוא היה נראה קצת שתוי.
ליאן הפנתה את מבטה אל פז בשקיקה.
"לא... אני לא רוצה. לכי את" השיב ברכות.
היא התיישבה במעגל שבחלק המרוצף של החצר, בזמן שפז הלך לכיוון שולחן
המשקאות העמוס בשתייה ואנשים.
"סליחה..." אמר כשניסה להידחף בין האנשים במטרה להגיע
לבקבוק הקולה. "את יכולה להעביר לי..." אמר, אך אף אחד לא הקשיב. היה
יותר מידי רעש ובלגן.
הוא דחף את ידו בין האנשים שהקיפו את השולחן, אך לא הצליח להגיע אל הבקבוק.
"נו..." אמר לעצמו. לפתע בקבוק הקולה נמשך לידו המושטת.
כאילו מישהו הביא לו אותו, אך לא היה אף אחד כזה.
"נשיקה! נשיקה! נשיקה! נשיקה!" נשמעו קולות עידוד מכיוון
המעגל. פז הלך לכיוון המעגל, וראה את דלק יושב מול ליאן, ומתקרב אליה באיטיות.
"תתרחק ממנה!" צעק פז כשהחל לרוץ במהירות לכיוונם, אך לפני
שהספיק להגיע – דקל עף אחורנית בעוצמה. כמו שמאוורר מעיף נוצה.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקה ליאן בבהלה, היא נראתה קצת
שתויה.
כל שאר האנשים שישבו במעגל הפנו את מבטם אל פז. היה אפשר לראות על
פניהם שרובם שיכורים, או בדרך להיות כאלה.
"מה?! לא נגעתי בו אפילו!" השיב להגנתו.
"נכון, הוא עף לבד" השיבה, והלכה בצורה לא יציבה לכיוון דקל
ששכב על הדשא כשהוא מחזיק את ראשו.
פז עמד המום. הוא לא הבין מה קרה. גם אנשים שלא ישבו במעגל הגיעו
וניסו להבין מה קרה.
הוא יצא מהחצר וחזר לביתו.
בדרכו הביתה, בזמן שניסה להבין אם הוא אחראי לדברים המוזרים שקרו לו
הערב, הוא החליט לנסות ולבדוק את זה על אחת המכוניות שהחלון הקדמי שלה היה פתוח.
הוא הסתכל על החלון בחוסר אמונה. כוחות כאלה יש רק בסרטים חשב
כשהוא מכווץ את עיניו. החלון החל להתרומם באיטיות. פז עמד המום. ואז החלון התנפץ. הזכוכיות
עפו אל תוך המכונית, וגם מחוצה לה. אזעקה חזקה החלה להישמע. פז המשיך ללכת
במהירות. מופתע מעצמו.
-23 שנים לפני כן-
כפיר נכנס לחדרו לאחר שאבד הקשר עם ניר וליאורה. באמצע החדר עמד אדם
זקן.
"אחד מהילדים שלך יעזור לך לחזור לעולם ההוא. בבוא היום זה
יקרה" אמר לו.
"אחד הילדים שלי?! עוד מיליון שנה?! מה עד אז?!" דאג כפיר.
"אין דרך אחרת..." השיב הזקן – ונעלם.
-היום-
כפיר פתח את שער הבית ונקש על הדלת.
"רגע" נשמע קולה של ליטל, שכמה רגעים לאחר מכן פתחה את
הדלת.
"ביקשתי שלא תבוא יותר" אמרה בלחש, כשהביטה אל תוך הבית כדי
לראות שאף אחד מהילדים לא מקשיב או רואה.
"את לא יכולה להרחיק אותי מהילדים שלי!" התנגד.
"בשביל מה אתה צריך להתקרב אליהם? בשביל ששוב תכניס להם שטויות
לראש עם הסיפורים שלך?" אמרה בקול נמוך, אך עצבני.
"אני רוצה לראות את הילדים שלי" דרש.
"אבא?" שאל פז שבדיוק הגיע אל חצר הבית.
"אבא בדיוק הולך" אמרה ליטל וחיכתה שפז יכנס אל הבית.
"לילה טוב" אמר פז שהסתכל על פניו של אביו, ונכנס.
"תעשה טובה לכולם – אל תבוא לכאן יותר" אמרה ליטל וסגרה את
הדלת מול פניו.
תודה שקראתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pilot Stories