| 4/2014
עולם יפה
שימו לב - יש חלק חופר אחרי הקטע 
עולם יפה
היא קמה בבוקר לצלצול השעון כמו בכל בוקר. יצאה מהמיטה ופנתה לחדר האמבטיה.
היא נעמדה מול המראה והביטה בהשתקפותה. ריח וניל היה באוויר. קרני השמש
החלשות שנכנסו מבעד לחלון הקטן והגבוה סנוורו אותה מעט.
עיניה היו חומות. שיערה הגלי היה מבולגן מעט כמזוהה לאדם שהתעורר לפני זמן
קצר. גבותיה היו עבות. אפה היה מעט גדול. שפתיה היו עצובות. מספר מועט של
פצעי בגרות היה על פניה, הגדול מבניהם התמקם על המצח. מבנה פניה נוטה
לעגלגל, אך גופה רזה.
היא נאנחה.
היא ידעה שבקרוב תקבל הזמנה, ואז משם הסוף כבר קרוב.
לאחר מקלחת קרירה וזריזה היא ירדה לקומה התחתונה לבושה במכנס ג'ינס צמוד וחולצה בצבע סגול, החולצה האהובה עליה.
הוריה ישבו במטבח סביב השולחן.
"בוקר..." אמרה כשהצטרפה אליהם.
"בוקר טוב ילדה שלי" השיבה אימה כשנשקה על ראשה.
אימה הייתה מעט מלאה. שיערה היה חלק והגיע עד כתפייה. עיניה הזוהרות היו בצבע חום.
"קנית לי את המשחה?" שאלה כשהסתכלה על אימה במבט עצוב.
"אני הייתי צריך לקנות" התערב אביה. "שחכתי".
מבטה העצוב התחלף למבט מאוכזב שהופנה לכיוון אביה.
"כאילו אתה לא רוצה שאעבור את הוועדה הזאת" אמרה וקמה מהשולחן כשהיא מושכת את תיקה מהרצפה ויוצאת מהבית.
"למה לא קנית?" נזפה אימה.
"לא חבל על הכסף?" השיב בכאב.
היא נכנסה לכיתה באיחור.
"בוקר טוב קלואי" אמרה המורה.
"בוקר טוב המורה" השיבה והתיישבה במקומה, ליד ג'ון. שיערו בלונדיני היה
מסודר בצורתו הקבועה – שפיץ במרכז הראש. עיניו היו גדולות בצבע דבש. על
פניו היו מעט זיפים.
"קיבלתי הזמנה" אמר כשקלואי התיישבה לידו.
היא הסתכלה עליו במבט מבוהל. "היום?" שאלה.
הוא הנהן עם ראשו.
"אז בטח גם אני אקבל היום... נולדנו באותו שבוע" אמרה.
"את מפחדת?" שאל כשבחן את המורה, שלא תתפוס אותם מדברים.
היא נאנחה. "אני יודעת כבר מה תהיה התוצאה" אמרה.
"את לא יכולה לדעת" ניסה לעודד אותה.
"ג'ון, תסתכל עליי. אתה היית מעביר אותי?" זלזלה בעצמה.
"כן" השיב בביטחון.
היא גלגלה עיניים.
"ג'ון וקלואי!" צעקה מורה, אך לא הצליחה להמשיך לדבר כיוון ששלושה שוטרים עם נשקים פרצו לכיתה כשהם עוברים בין כל התלמידים.
"מה קרה?" שאלה המורה.
"מפגע ברח" השיב אחד השוטרים שהחזיק מכשיר קשר בו הודיע – "חדר יב' 6 נקי", ושלושתם יצאו מהכיתה.
"טוב, תלמידים" אמרה המורה. "וודאי חלק מכם קיבל כבר הזמנות לוועדה. כיוון
שאתם מגיעים אל הרגע, השיעור אעמיק יותר בנושא הזה" הסבירה.
"מחקרים רבים שנערכו במספר רב של מדינות, הוכיחו שעולם בו קיימים רק אנשים
יפים הוא עולם טוב ובריא יותר. עם השנים יותר ויותר מדינות הכניסו לחוק את
וועדת עולם יפה, כיום קיים רק מספר מועט של מדינות שאינן מקיימות את
הוועדה. הוועדה מורכבת משלושים וחמישה אנשים. לכל אחד מהם על השולחן יש
שני כפתורים מוסתרים, אדום וירוק. אדום משמעותו 'מפגע', ירוק משמעותו
'יפה'. כל אדם במדינה אשר מגיע לגיל שמונה עשרה, שלושים ותשע ושישים –
מוזמן לוועדה בחודש יום הולדתו" הסבירה.
"בת כמה את?" שאלה אחת התלמידות כששיחקה בשיערה השחור הארוך.
"מה זה משנה? היא בטוח תעבור" התפרץ תלמיד אחר.
"אני שלושים ושבע" השיבה המורה, והמשיכה בהסבר: "אדם שמגיע לוועדה נעמד על
במה מסתובבת, ומאחוריו מסך גדול. מולו יושבים שלושים וחמישה השופטים בשולחן
ארוך בצורת חצי עיגול. בתחילת הוועדה השופטים מתרשמים מהמראה הכולל, אשר
מוקרן גם במסך, ואחר מכן מתמקדים בפנים, שגם הן מוקרנות על המסך. בשלב
מסוים מתבקש הנבחן להישאר עם לבוש מינימלי כדי שיוכלו לבחון גם את גופו.
אורך הוועדה הוא בין חמש לעשר דקות. לאחר מכן כל שופט קובע את החלטתו על
ידי לחיצה על אחד משני הכפתורים. השופטים אינם משתפים את דעתם, לא אחד עם
השני ולא עם הנבחן. לאחר שכלל שלושים וחמישה השופטים מצביעים, על המסך
מופיעה המילה 'יפה' אשר אומרת שהנבחן עבר את הוועדה, או 'מפגע' אשר אומרת
שהנבחן לא עבר".
יריות שנשמעו מחוץ לחלון הכיתה קטעו את דבריה. "המפגע נמצא ונורה" דיווח השוטר במכשיר הקשר שעמד מספר מטרים מהחלון.
"ירו בו?" התפלאה הכיתה והחלה לקום מהכיסאות ולהתקרב לחלון.
"תלמידים, תלמידים!" קראה המורה, והם שבו למקומותיהם.
"אני אמשיך" אמרה, מתעלמת מהנעשה בחוץ. "במידה הנבחן עבר, הוא ממשיך בחייו
עד הוועדה הבאה. במידה והנבחן מוכרז כמפגע, יקבע לו תאריך שבו הוא יכנס
למכשיר ההרדמה ובכך ייפרד מן העולם. בדרך כלל התאריך נקבע בין שבועיים
לחודש לאחר הוועדה, אך זה משתנה. כל אדם מחויב לעבור את הוועדה אך ורק
במדינה בה הוא נולד. בדרך כלל הנבחן יזומן לוועדה רחוקה יותר ממקום מגוריו
בכדי למנוע הכרויות בין הנבחן לשופטים. במידה ובכל זאת קיימת היכרות, השופט
המכיר יוותר על זכותו להצביע בוועדה, ובמקומו יצביע שופט מחליף. חשוב
לציין שאין אפשרות להוליד ילדים במדינה שבה לא נולדת, ובכך לשנות את המדינה
בה יבחן הילד.
התאריך שבו התקיימה הוועדה מתווסף אל תעודת הזהות האלקטרונית שיש לכל אחד.
במידה ומישהו מחליט לא להגיע לוועדה אליה זומן, מתחילים אחריו חיפושים,
וכשנתפס, הוא מובא למעצר עד לקביעת תאריך וועדה חדש".
קלואי הגיעה הביתה אחרי יום הלימודים. היא התכוונה להכניס את המפתח אל מנעול דלת הבית, אך קולותיהם של הוריה המתווכחים עצרו בעדה.
"סתם בזבוז של כסף!" צעק אביה.
"היא הילדה שלך!" השיבה אימה.
"וכבר בגיל עשר היינו יכולים לראות שהיא לא תעבור את הוועדה, והיינו חוסכים הרבה כסף! הרבה כסף שאין לנו!" השיב.
קלואי פתחה את הדלת. דמעות היו על פניה, למרות שהרגישה זמן רב עוינות מאביה.
מבטי הוריה הופנו אליה.
"בואי, קניתי לך את המשחה" אמרה אימה כשתפסה את ידה ועלתה איתה לקומה העליונה.
"קבלת את ההזמנה" צעק אביה מהקומה התחתונה בזמן שעלו.
"אמא מה את עושה?" שאלה קלואי בזמן שאימה הוציאה מזוודות מהארון והחלה למלא אותם בבגדים.
"אני לא נשארת כאן עם האיש הזה".
קלואי נאנחה. "אמא..." אמרה, "כולנו יודעים שאני לא אעבור. את לא צריכה להישאר לבד".
"ילדה שלי..." אמרה כשליטפה את פניה. "יפה שלי... את תעברי. אל תדברי שטויות" ניסתה להרגיע.
"לא אמא. אני לא" אמרה כשהורידה את יד אימה מפניה.
יום הוועדה הגיע. ביום הזה מגיע לנבחן חופש מבית הספר או מהעבודה.
"אמא" משכה קלואי את תשומה ליבה, "את זה או את זה?" שאלה כשהראתה שני סטים
של הלבשה תחתונה שהוציאה מהמזוודה. האחד בצבע שחור חלק, והשני בצבעים אדום
ולבן.
"אני חושבת שהשחור" השיבה אימה שישבה בסלון חדר בית המלון וחיפשה בעיתון דירות להשכרה.
"כאילו שזה משנה..." מלמלה קלואי לעצמה והתיישבה על הספה ליד אימה.
"את לא צריכה דירה כזאת גדולה" התערבה כשהבחינה שאימה מסתכלת על רשימת דירות עם ארבעה חדרים.
"אני לא רוצה שיהיה לנו צפוף" אמרה.
קלואי לא השיבה.
הן הגיעו לאולם ההמתנה. חלל גדול עם הרבה כורסאות המתנה. מספר האנשים היה גדול בכדי לספור. עמדות הרשמה אלקטרוניות היו פזורות.
"הנה קלואי" אמרה נערה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות גדולות. איפור
היה מרוח על פניה, אך לא בכמות שעוברת על חוק הגבלות הוועדה. גבותיה היו
מסודרות בצורה מופתית. אפה השתלב באופן מושלם בפניה. ריסיה היו צבועים
בשחור, ושפתיה באדום בהיר. "היא בחיים לא תעבור".
"כן" הסכימה נערה נוספת שישבה לידה. גם היא בעלת שיער בלונדיני אך כהה
יותר, עיניים חומות, ואיפור רב. "אני לא מבינה איך האמא השמנמנה שלה בכלל
עברה את הוועדה שלה" צחקה.
"בטח היא תכשל בוועדה הבאה" הוסיפה הנערה הראשונה.
"מדיסון מור" נשמע בכריזה.
"תורי" אמרה הנערה הראשונה שקמה על רגליה במהירות ובהתרגשות.
אביה נעמד מולה. "תסתכלי אליי" אמר כשבחן אותה. "אני מקווה שהגדלנו לך מספיק את החזה. שלא זרקתי את כל הכסף הזה סתם לפח".
היא חיבקה אותו ונכנסה לאולם הוועדה.
צוות טלוויזיה שהיה במקום חיכה בקוצר רוח ליציאתה של אחת הנבחנות מאולם הוועדה.
"אנו נמצאים כאן מחוץ לוועדה של דר' לוויז שברגעים אלה עוברת את הוועדה
השנייה של חייה, ונקווה שלא האחרונה. לוויז אחראית על פיתוח מנגנון שיאפשר
לבני האדם לחיות על כוכב לכת נוסף, ובכך בעצם אולי תביא לגורל חדש של
ה'מפגעים', שכן ישלחו לשם במקום למכשירי ההרדמה" דווח הכתב.
דלת היציאה מחדר הוועדה נפתח. דרכו יצאה במהירות אישה בעלת שיער חום חלק ומסודר להפליא. לבושה בחליפה אלגנטית.
"דר' לוויז, מה התוצאות?" רדף אחריה הכתב. אך היא התעלמה ממנו והמשיכה במהירות לכיוון היציאה, מלווה בבן זוגה.
"דר' לוויז, בבקשה, עולם שלם מחכה לשמוע מה עתיד הפרויקט שלך" ניסה הכתב לשכנע.
לוויז נעצרה. "יש לי שבוע להעביר כמה שיותר מידע למי שיחליף אותי כדי שעתיד
הפרויקט יהיה טוב, אז תסלח לי שאין לי זמן להתראיין" אמרה בתוקפנות
והמשיכה בדרכה, כשהכתב נשאר ללא מילים מאחוריה.
"קלואי גראנט" נשמע בכריזה.
קלואי נעמדה בפחד. גופה רעד. אימה נעמדה גם היא. "יהיה בסדר ילדה שלי" אמרה בזמן שחיבקה אותה בחוזקה.
קלואי החלה ללכת באיטיות אל דלת הכניסה לאולם הוועדה. מסתכלת לצדדים בחוסר
ביטחון. כל המבטים הופנו אליה, כולם מנסים לנחש מה יעלה בגורלה.
דלת הכניסה נפתחה. קלואי נכנסה אל האולם.
היא הלכה על הבמה הגדולה אל החלק העגול. תאורה חזקה הייתה עליה. מאחוריה
היה מסך השווה לגודלו של מסך בקולנוע. מולה ישבו שלושים וחמישה שופטי
הוועדה, לבושים בחליפות, ומאחוריהם היה מסך מעט קטן יותר, שבו תופיע תוצאת
ההצבעה.
"קלואי גראנט" אמר אחד העובדים, "במעמד זה את מתחייבת לקבל את תוצאות
הוועדה ולקיים את החוק העולמי בכדי ליצור עולם יפה יותר. במידה ותוכרזי
כ'מפגע' ולא תתייצבי ביום ההרדמה, לרשויות יהיה את הזכות לרדוף ולתפוס
אותך, ובמידת הצורך גם להמיתך בדרכים פחות נעימות" הקריא העובד.
המסך מאחוריה נדלק. קלואי הופיעה עליו באיכות מדהימה.
הרצפה עליה עמדה החלה להסתובב באיטיות במשך מספר דקות.
במשך כל הזמן הזה, שהרגיש כמו נצח, איש לא דיבר.
הדממה נשברה על ידי קולו של העובד. "הישארי עם חזייה ותחתונים בבקשה" ביקש.
קלואי החלה להוריד את השמלה שלבשה באיטיות. חזייתה השחורה נחשפה. היא הייתה
יכולה להרגיש את ליבה פועם בחוזקה. גופה החל לרעוד. היא החלה להתנשף
בכבדות. היא הבינה שבעוד מספר דקות יחרץ גורלה, שאותו כבר ידעה.
הרצפה עדיין הסתובבה באיטיות. המצלמות צילמו את גופה של קלואי מקרוב, שהוקרן על המסך.
"זה הזמן לשפוט, רבותיי" אמר העובד.
ידיהם של השופטים החלו להישלח אל השולחן, שבו היו הכפתורים.
קלואי החלה להרגיש זיעה מתגלשת על מצחה. דפיקות ליבה התגברו. היא החלה לנשום בכבדות.
התוצאה הייתה על המסך.
• • •
למעוניינים - יש עוד קטע, קצת יותר קצר, "לא הספקתי לומר לך שלום", בתפריט בצד
ועכשיו...
החלק החופר:
בקשר לסיפור ממלכות,
החלטתי לשבת שוב על סיפור ההמשך של עולם מקביל ולנסות לבנות אותו מחדש, ולשים לב יותר לכתיבה שלי. אז בינתיים אני לא יודע מתי אעלה מחדש את הפרק הראשון.
אני בספק אם מישהו יקרא את כל "עולם מקביל" אחרי שהוא כבר פורסם, ולכן אני שוקל לפרסם מחדש את הסיפור לפני שאפרסם את סיפור ההמשך.
בכל מקרה, פרק 7 (האחרון) פתוח לתגובות.
בקשר לסהרורי,
מספר התגובות על הפרק השני והשלישי ירדו בהרבה מהפרק הראשון.
קצת הוריד את החשק לפרסם. להמשיך?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pilot Stories