פעם, עד ממש לא מזמן (חודש, אם להתעקש על הדיוק), הייתי בסטייט אוף מיינד אחר.
יצאתי לכמה וכמה דייטים- כולן נפסלו.
לא הבנתי איך זה שאני לא מצליחה למצוא מישהי שתעניין אותי, שתמשוך אותי.
כבר התחלתי לחלוטין להאמין שאני ומערכת יחסים- לא יקרה בזמן הקרוב.
הנסיון שלי מאלו גם ככה תמיד היה מר.
כנראה שאני פשוט עוף מוזר.
כנראה שפשוט כמעט בלתי אפשרי לי למצוא מישהי שתדע להכיר אותי, להכיל אותי, ובה בעת גם לאתגר אותי מינית (מה לעשות, אני לא מפלה בין הצרכים שלי..)
לכן לא הצבתי רף בשמיים, השלמתי עם זה שכנראה זה או או- או עניין מיני, או הכלה רגשית. 
לחלוטין השלמתי עם העובדה שלמצוא את "האחת" בשבילי זה עניין כל כך נדיר, עד שאין שום טעם שאחכה לה כאילו היא ממש אוטוטו אמורה להגיע.
אבל אז, בדיוק בנקודה הזאת בה הפסקתי לחכות, היא הגיעה.

היא הציעה שניפגש. ההצעה הזאת עלתה אחרי שיח וירטואלי ממושך.
התלבטתי הרבה מאוד לגבי פגישה איתה. 
"תראי לי אותה!" גל מצווה עלי- וכמובן שאני מצייתת, כיאה לתקנון של הקהילה שלנו.
"ואו! היא מהממת!!".
"כן.. אבל.. כלומר, אני יודעת שהיא יפה. ידעתי שברגע שאראה לך אותה אני אקבל את התגובה הכי מתלהבת מכל הנשים שהראיתי לך. אבל קשה לי להמשך אליה.. היא.. נורמטיבית." אני עונה, בידיעה שתוך כמה דק' מהרגע בו המשפט נאמר היא כבר תדאג להסביר אותי לעצמי עם השאלות הנכונות.
"ומה הבעיה בזה שהיא נורמטיבית? הרי זה בדיוק מה שאת מחפשת."
"נכון. זה בדיוק מה שאני מחפשת. אבל קשה לי עם זה."
"ולמה כל כך קשה לך עם זה?"
"כי היא נורמלית. ואני לא. אם נצא לרגע ממונחים של קשר, יש לי פחד מהנורמה. אף פעם היא לא קיבלה אותי ואף פעם לא הייתי חלק ממנה. הנורמה לא הצליחה להבין את הלבוש שלי, את המוזיקה שלי, את החשיבה שלי, את ההומור שלי, את המיניות שלי על שלל גווניה. ואם נחזור למונחים של קשר, אז כמובן שאצל בחורה נורמטיבית אני לא אמצא את ההזדהות הזאת, במקרה הטוב, והיא לא תדע איך 'לאכול אותי', במקרה הסביר יותר. היא תדחה אותי כיאה לבחורה טובה מהנורמה."
"ולכן את תמיד בוחרת בכאלו שאת חושבת שהן כמוך. הפריקיות, הדחויות, אלו שאת מניחה שכמוך חוו דבר או שניים בחיים. ואז את נפגעת בדיוק מאותה הבחירה שלך. כי הן לא כמוך. הן נמשכו אלייך למטרות ניצול- הן ידעו שהן, עם כל הפגיעות והשריטות, יכולות לקבל הכלה אצלך. הפילו את כל כולן עלייך מבלי לעשות דבר בשבילך." 

כמובן שגל צודקת, והגיע הזמן לעשות שינוי גם בתפיסה שלי לגבי בנות זוג.
החלטתי לתת לזה צ'אנס- ונפגשנו.
לא חושבת שאי פעם הרגשתי כל כך בנוח ליד בחורה בדייט ראשון.
למרבה האירוניה, הייתי יותר טבעית איתה ממה שהייתי עם כל אחת אחרת מהאקסיות.
ישבנו, עישנו, דיברנו, צחקנו. כימיה כזאת שבכלל לא אופיינית לדייט ראשון, שתמיד מצטייר לי כמביך ולא נוח.
אחרי די הרבה זמן היא הלכה. חיבוק, נשיקה בלחי וחזרה הביתה.
נשיקה בלחי? מי מסיים דייט כל כך מוצלח בנשיקה בלחי?
אותה נשיקת לחי הייתה בעצם סתירת לחי מצלצלת.
פתאום הבנתי כמה חוסר האמונה שלי הפך אותי לאדם שטחי, כזאת שמתעסקת בלמה לא קיבלתי נשיקה מלאת תשוקה, במקום להתעסק באיזה בחורה מדהימה הרגע פגשתי.

מאז נפגשנו די הרבה בשלושת השבועות האחרונים.
ממש כאילו חזרתי לנקודת ההתחלה של היכרות רומנטית ראשונה, אני חווה חוויות ראשוניות, כאלו שמעולם לא הכרתי, דרכה.
מעולם עד היום לא ידעתי איך זה מרגיש שהיכרות עם מישהי מדליקה אצלך פתאום איזה גיץ של אופטימיות, שבכל פגישה רק הולך ומתפשט.
התגלית החדשה הזאת מביאה איתה הרבה תהיות.
זה לא מהר מידי? כמה אני כבר באמת מכירה אותה? כמה היא כבר באמת מכירה אותי? 

אבל אם יש משהו שלמדתי בכל תקופת הרווקות של השלוש שנים האחרונות- זה את עצמי.
ניצלתי שלוש שנים שלמות כדי לחפור בעצמי הכי עמוק שרק אפשר, 
להכיר ולגלות את כל הצרכים שלי,
ובעקבות כך גם לגבש דעה על הבחירות שלי בעתיד, בעיקר הזוגיות.
הכרתי וחיזקתי גם את האיכויות שלי,
את היכולת המופלאה שלי לנתח ולהבין רגשות,שלי ושל אחרים, שהרווחתי בדם, יזע ודמעות.
ובדיוק בגלל הלמידה הזאת שלי את עצמי, אותה העבודה שעמלתי עליה קשה בכל השנים האחרונות, 
היה לי מאוד ברור שכשאני אפגוש בבחורה הנכונה- אני אזהה אותה.
אני כבר יודעת בדיוק מה לחפש, איפה להתבונן ולאן לכוון.

למצב הזה של הכנות הטהורה שלי עם עצמי יש השלכות-
וההשלכות הן שנכון, אולי ביחס לרב זאת בהחלט מסקנה פזיזה.
אבל אני, בתור האחת שמעולם לא הייתה בנורמה, יודעת שאין מסקנה מחושבת ומושכלת יותר מזו.
הרב לא יושבים ומנתחים את עצמם עד לשד עצמותיהם- פשוט מאוד אין להם את היכולת או את האומץ לעשות זאת.

אז לי רק נותר לחכות, ולקוות לטוב.
הרי לטנגו צריך 2- ומי אמר שאני בכלל מה שהיא מחפשת וצריכה?
מה שלא יהיה, בין אם היא תהיה לבת זוג מושלמת או בין אם תהיה רק אפיזודה חולפת,
אני מצאתי אותה, גיליתי שהיא שם- זאת שאני מחפשת, אם בדמותה או אם באחרת. 

הבנתי שזה עוד לא הזמן להרים ידיים.