למרות שיש לי העדפה לחורף, אני אוהבת את השיר הזה והוא נתקע לי בראש. אז תהנו (כי עכשיו הוא יתקע גם לכם בראש)
http://www.youtube.com/watch?v=Bj1AesMfIf8
מעניין איך הפרק הזה ייצא.
*~*
פרק 4
עברו 4 ימים מאז הפעם האחרונה שדיברתי עם ג'ייסון. אני מנסה לחשוב עליו כמה שפחות, כי זה גורם לי אי נוחות, והאמת שזה די הולך לי.
"הזמן עובר מהר," אני ממלמלת.
"כן, צריך לחזור לעבוד." נייט מתרומם ומתיישב על המיטה שלי.
אני מחייכת חיוך קטן. "לא התכוונתי לזה." אני ממלמלת שוב. הוא מסתכל עליי לשניה ארוכה בעיניים מכווצות, כאילו הוא מנסה לראות משהו כשהוא מול השמש.
"אהה." הוא אומר לבסוף, ואז מוסיף, "אני באמת לא מבין למה את מתנגדת ל...רעיון הזה כל כך. לי הוא נראה די בסדר. יותר טוב מהאחרים, לפחות." הוא אומר בהיסוס, כאילו הוא לא בטוח שאנחנו באותו חוט מחשבה.
"כן? איך הגעת לזה? אתה קצת משוחד." אני מחייכת חיוך חצי מתגרה.
"מה זאת אומרת משוחד? ותראי, המכשפה... מכשפה. אריק סתם מגעיל-"
"לאיזה מכשפה אתה מתכוון? ולזה התכוונתי כשאמרתי שאתה משוחד. אריק סתם מגעיל, אז הוא מה שנשאר." אני מחייכת שוב בהתגרות.
"אוף, היילי, את כזאת עקשנית. זה מה שאני חושב, אם את שואלת אותי, ותנסי לא להיות כזאת... סובייקטיבית, אם להגיד בעדינות. יש להם... יש לו גם צדדים טובים."
אנחנו מזעיפים פנים אחד לשני.
האמת היא שג'ייסון יכול להיות חמוד לפעמים... לא, איכס. רק המחשבה עליו מגעילה אותי.
לא, לא יכול להיות... זה לא קורה לי...
אני מתעוררת מהחלום המוזר שלי דקה וחצי לפני שהשעון המעורר אמור לצלצל. אבל כעבור דקה וחצי, הוא לא מצלצל.
די מוזר שקמתי בזמן דווקא ביום ששכחתי לכוון את השעון, אני חושבת לעצמי.
אני מתארגנת במהירות, יש לי הרגשה שאני צריכה לעשות משהו דחוף, אבל אני לא זוכרת מה.
אני שוכחת את החלום שלי ממש אחרי שאני מתעוררת, אבל אני רק זוכרת שהיה לי משהו דחוף מאוד לעשות בחלום ושהמחשבה הראשונה שלי כשקמתי הייתה שאני חייבת לעשות את זה.
אני מגיעה לבית ספר חצי שעה לפני תחילת השיעור הראשון, עדיין בלי שום מושג מה היה הדבר הדחוף שהייתי צריכה לעשות, אבל אני חושבת שזה משהו שהייתי צריכה להגיד, או לשמוע.
או שאני סתם משתגעת.
כמובן שהיחידים שנמצאים בכיתה כשאני נכנסת הם אוולין וג'ייסון. הם מתווכחים על משהו, אבל אני כל כך שקועה בנסיון להיזכר בחלום, שאני לא ממש שמה לב אליהם. בדרך כלל אולי הייתי מקשיבה, הריבים של החבורה המטופשת שלהם הם הריבים היחידים פחות או יותר שמעניינים אותי.
אני נזכרת בדמות מהחלום שלי באותה שניה שג'ייסון צועק משהו. אוולין צועקת חזרה. ואז עוד מישהו נכנס לכיתה וקול שלוקח לי זמן לקשר אותו לליה מדבר אליהם בקול רגוע. הם מפסיקים לצעוק ואני מצליחה לקשר את הדברים המוזרים שקרו הבוקר אחד לשני.
ההרגשה היא שסוף סוף הצלחתי לחבר את כל החלקים של הפאזל, אבל הוא יוצר תמונה שונה לגמרי ממה שרציתי לראות.
לוקחות לי שעתיים להשלים עם כל הסיפור, להחליט מה אני צריכה לעשות ולהכריח את עצמי לא להדחיק את מה שאני מרגישה, ועוד כמה שעות להגיע למסקנה, 5 דקות לפני ססוף השיעור האחרון, שאני חייבת לעשות את זה היום, ממש עכשיו.
אחרת אני פשוט לא אעשה את זה.
אוח, היה כל כך ברור שזה יקרה בסוף.
הצלצול מגיע מהר מדי, ואני ממהרת לאסוף את הדברים שלי. אני לחוצה לעשות את זה כמה שיותר מהר, כי ככל שעובר הזמן יש לי פחות אומץ לעשות את זה וכי זה הולך להיות אחד הדברים היותר מביכים (או משפילים)שעשיתי.
ברגע שאני מסיימת לאסוף את הדברים שלי אני הולכת במהירות למקום שג'ייסון עומד בו, תופסת את הזרוע שלו וגוררת אותו מחוץ לכיתה, לסוף המסדרון, למקום שאין בו אף אחד.
אני מסותבבת, בוהה באוויר שבינינו לשניה ומנסה לנשום עמוק.
בדיוק כשהוא פותח את הפה, אני מתחילה לדבר, ומקווה שהוא מבין משהו מהמילים המהירות שאני פולטת כי אני בקושי מבינה אותן ואני לי ממש כוונה לחזור עליהן שוב.
"אני יודעת שהייתי מגעילה ולא הייתי לי סיבה טובה לעשות את מה שעשיתי, אבל כבר חצי שבוע אני מתעלמת ממך בגלל ש- ש-" ו...הגעתי לחלק הטריקי. "בגלל שביום ההוא בנשף באמת היית שונה לגמרי ממה שחשבתי שאתה ואני מניחה שלא יכולתי לסבול את המחשבה שנהיה ביחד בערך כמו שליה לא יכולה לסבול אותה. אבל היום בבוקר הבנתי שלא התעלמתי ממך כי שנאתי אותך אלא להפך-מה?"
הוא מחייך. "סיימת?"
"אה-לא." יש עוד דבר אחד שאני צריכה להגיד לפני שאני הולכת לקבור את עצמי.
"אני מצטערת."
"פספסת משהו." הוא עדיין מחייך.
"מ..מה?"
"אני חולמת עליך בלילות, ג'ייסון, אתה אהבתי היחידה-"
"אתה יודע שזה די מצדיק סטירה."
"כן, טוב, חשבתי אולי לתת לך להכניס לי קצת, נראה כמה את חזקה."
"אני בטוחה שזה מה שחשבת." אני לא יודעת איך אני כל כך בטוחה שזה לא מה שהוא חשב, איך פתאום אני מרגישה שאני מכירה אותו טוב מספיק כדי לדעת שזה לא מה שהוא חשב.
"נו." הוא קוטע את חוט המחשבה שלי.
"מה?"
"אם את רוצה להוציא עליי משהו- כדאי שתעשי את זה עכשיו. וזה בסדר."
"למה לא אחר כך?" זווית פי השמאלית מתרוממת בחיוך קטן.
אנחנו בוחנים אחת את השני לכמה שניות בזמן שהחיוך שלי נהפך למבט חושד.
לבסוף הוא מושך בכתפיו וממלמל, "איך שבא לך." ואז הוא מקרב את פניו לשלי. במובן מסויים זה מרגיש בדיוק כמו בנשף,במובן אחר ממש לא.
ההבדל המשמעותי, או מה שיוצר אותו, הוא שהפעם, במקום להתרחק ממנו ולברוח, אני נצמדת אליו וזרועותי נכרכות סביבו.
במקום להתרחק ולברוח, אני נשארת כאן.
וואי זה כל כך הם! חחח זה כזה חמוד ^_^ וואו תקשיבו. עשיתי את הפרק הקודם (והקצר) תןך שבוע. את הפרק הזה (הארוך!) עשיתי תוך 4 שעות (רצופות.) חחח אני לא מאמינה..ויש לי תמונה מיוחדת כנראה לפרק הבא! האמת היא שבפרק הזה היו אמורים להיכנס עוד כמה דברים... לא נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-