זה לא אותו הדבר.
האנשים שתמיד יהיו לצדך והאנשים שיגנו עליך בכל מצב
"למה אני לא זוכרת כלום?" אני דורשת לדעת, כאילו היא יודעת את התשובה ומסתירה אותה ממני.
"זאת אחת מההשפעות של הסם..." הכאב בראשי גובר, והקול של השוטרת, שעכשיו אני שמה לב שבכלל לא אמרה לי את שמה, נחלש.
"איך קוראים לך?" אני שואלת בחוסר טקט. הקול שלי מגיע אליי כאילו מתוך חלום.
"קלייר ביינס." היא אומרת.
"קלייר ביינס?" אני חוזרת, מנסה למקד את מבטי עליה כשהיא מהנהנת.
"אני לא מרגישה טוב..." ואז אני לא מרגישה כלום.
"זה לא זמן טוב...היא ישנה." אני שומעת מלמולים חלשים, ומחליטה להשאיר את עיני עצומות.
"אני אחכה." אני מתחרטת ופוקחת את עיני מיד כשאני מזהה את קולו של נייט.
"אהמ," אני מנסה למשוך את תשומת לבם, ומצליחה.
"אני אלך להביא לך אוכל." אמא אומרת ויוצאת מהחדר.
"אז..." נייט תופס את מקומה על כיסא הפלסטיק לידי. "שמעתי שאת לא זוכרת מה קרה."
אני מנידה בראשי ואז נזכרת בשוטרת שהייתה פה קודם, ובשיחה הקטנה שלה עם אמא שלי.
קלייר ביינס. היא בטח הלכה אחרי שהתעלפתי.
"הייתה פה שוטרת קודם." הוא מהנהן כשאני לא ממשיכה. "היא אמרה משהו על עד... היא אמרה שזה טרגי אפילו יותר מבדרך כלל..." אני מנסה להיזכר במילים המדויקות שלה.
נייט מהנהן שוב בהבעה אטומה שלא מגלה שום רגש. אני מסתכלת עליו בשאלה.
"לא, זה לא הייתי אני, אם זה מה שהתכוונת אליו." הוא אומר אחרי כמה שניות.
"אתה יודע מי?"
"א...את תצטרכי לדבר על זה איתו."
"אני לא אוכל לדבר על זה איתו אם אני לא אדע מי הוא." אני אומרת ברוגז ומכווצת את גבותי בעצבנות.
כולם מתחמקים ממני. כאילו אני שוב ילדה בת אחת עשרה שההורים שלה עברו תאונת דרכים. אף אחד לא רוצה להיות האיש הרע שישבור לילדה הקטנה את הלב.
אמנם לא נגרם להם נזק קבוע, אבל אם כבר מדברים על טראומות...
"הוא אמר שהוא יבוא היום..." נייט אומר, מנתק אותי מחוט המחשבה הלא נעים.
אני מתיישבת בזהירות ושולחת את ידי לאט לכתפו.
"אתה נראה חיוור."
"את רועדת." אני מסתכלת על ידי כשהוא מוריד אותה מכתפו ואוחז בה בין כפות ידיו.
"וקרה." הוא מוסיף.
"עוד מישהו אמר שהוא יבוא לבקר אותי?" אני מוותרת על הנסיון לגלות מי המושיע שלי.
"כן. איידן..." הוא עוצר לרגע. "וזואי."
האכזבה שלי על השם שלא אמר נבלעת בהפתעה מהשם שכן אמר.
"זואי?"
"כן," הוא מחייך, "היית צריכה להיות בבית ספר היום. זה לא היה נעים, אבל היית צריכה להיות שם." הוא מסכם וצוחק לעצמו.
"מה קרה?"
העיניים שלו מתרחבות פתאום, כמעט בהתלהבות.
"אני חושב שמישהו צילם את זה."
"צילם? צילם מה?"
הוא צוחק שוב. "בואי נגיד ש... גילינו למה זואי עברה לצד של הרעים."
'מזל שיש לנו עד...'
'את תצטרכי לדבר על זה איתו...'
'גילינו למה זואי עברה לצד של הרעים.'
'פשוט טרגדיה, מה שקרה שם... אפילו יותר מהרגיל.' אני נזכרת סוף סוף במילים המדאיגות של השוטרת.
מדאיגות, אפילו יותר מהרגיל, כי אני לא זוכרת מה קרה.
כולם אומרים כל כך הרבה דברים, אבל אף אחד לא עונה על השאלות החשובות באמת.
דפיקה בדלת מפרה את הדממה ששוררת בחדר.
אני לא יודעת מה להגיד, אז אני פשוט מחכה.
כעבור כמה שניות הדלת נפתחת וראשה של זואי מופיע בפתח. הלב שלי עוצר כשאני רואה את קצוות השיער הבלונדיני מאחוריה, אבל אז היא נכנסת וחושפת את פניו של איידן.
"היילי!" היא קוראת בשקט, אבל בהתרגשות.
"היי." אני מכווצת את גבותי במבוכה כשהם נעמדים לאורך הקיר הלא ארוך במיוחד, ואני מבחינה בזרועו של איידן הכרוכה סביב מותניה של זואי.
"אני מצטערת," היא פולטת אחרי שניה של שתיקה.
"אני חושבת שאת קודם כל חייבת לי הסבר," בהתאם למחסור בהסברים בהיילי-לנד.
"טוב, זה הולך להיות ארוך." היא הולכת צעד אחד אחורה ונשענת על הקיר. איידן מתאים את תנוחתו לשלה.
"תני לי רגע," היא מניחה את ידה על פניה. איידן ואני מחייכים אחד לשניה בגלל התנועה המוכרת.
זואי תמיד חייבת לסדר את הדברים בראש שלה לפני שהיא מספרת סיפור. זה לא השתנה.
"אז איך את מרגישה?" איידן מפר את השתיקה.
"יותר טוב מאתמול. הם אמורים לשחרר אותי מחר, אבל אני צריכה להישאר בבית לעוד כמה ימים." ואז אני נזכרת במה שאמא אמרה לי לפני שהיא הלכה הביתה לנוח קצת. פרט שולי וקטן שהפחיד אותי עד מוות.
"ו...?" הוא מוסיף בחשש. הפרצוף שלי מתעוות כשאני מנסה לשמור על הבעה רגועה.
"אוקיי." זואי מתפרצת, ואז מסתכלת על שנינו. "אה, הפרעתי?"
"היילי בדיוק עמדה לספר לילמה היא נראית כאילו היא עומדת לחטוף שבץ."
אני מצמצמת את עיני. "הם רוצים שאני אלך לפסיכולוג." אני מודה באי רצון.
"ו...?"
"את מפחדת שאת תיזכרי במה שקרה." זואי מנחשת בשקט. כשאני מהנהנת בשתיקה, היא ממשיכה. "שהם ייצרו טראומה במקום למנוע אותה."
"טוב." אני אומרת אחרי כמה שניות של שתיקה. "אז למה זואי עברה לצד של הרעים?" אני משתמשת בניסוח של נייט.
שמץ ההתלהבות חוזר לעיניה, כמו בכל פעם שהיא מספרת סיפור. "אני אתחיל ממה שקרה היום," היא פותחת, "ואז אני אסביר הכל." היא מסתכלת למעלה, כאילו היא מנסה לשחזר.
"אז הגענו לבית ספר," היא עוצרת ומוסיפה בפרצוף מעוקם, "ליה, אוולין ואני," כאילו מישהו שאל, 'מי זה 'הגענו'?'
"נייט בדיוק סיפר לג'ייסון שאמא שלך אמרה לו שהתעוררת, כשליה שלחה אותי לשאול את ג'ייסון על שיעורי בית בהיסטוריה או משהו כזה. אז כשהלכתי לשם שמעתי את השיחה שלהם, ואז שאלתי אותם מה קרה לך."
שאלה 1: למה לזואי אכפת ממני פתאום?
שאלה 2: למה לג'ייסון אכפת ממני פתאום? הלב שלי מגביר את קצב מהירותו.
"הם סיפרו לי מה קרה, ממש השלימו אחד את השני. ואז החלטתי שאת צריכה אותי יותר מתמיד, והגיע זמן לשים סוף למלחמת-עולם-שלישית עם ליה."
תודה באמת, אני כמעט פולטת בקול, אבל אני מתאפקת ומחכה שהיא תגמור את הסיפור. אולי יהיה לה תירוץ טוב.
שאלה 3: זואי לא הייתה אמורה להיות בצד של ליה?
"אז לקחתי אותם לצד ואמרתי להם שיש לי תוכנית ושאני צריכה את עזרתם. מן הסתם הייתי צריכה קודם כל לריב עם ליה, רציתי לעשות סצנה, שכולם יראו שזה מה שמקבל מי שמתייחס אלייך ככה." היא משפילה את מבטה, כאילו היא זאת שמה שזה לא יהיה מגיע לה.
"הלכתי לליה ושאלתי אותה מה דעתה על מה שקרה לך. היא אמרה... שזה היה חייב לקרות למישהו, שזה לא משנה אם זאת את ושכבר אין לי שום קשר אלייך." כמו שאני מכירה את זואי, הרעד בידיה נובע מכעס, אבל הפנים שלה נראות חצי עצובות חצי מזועזעות. כשהיא אומרת את המשפטים הבאים, אני רואה שקשה לה להמשיך.
"זה לא הלך בדיוק לפני התוכנית... פשוט התחלתי לשפוך, מול כל הכיתה, כל מה שהיא אמרה לי אי פעם ושחשבתי שאם כולם ידעו עליו תהיה לזה משמעות מבחינתה."
שאלה 4: למה לעזאזל היא עשתה את זה?
"מסתבר שכל השמועות על הדברים שהיא טוענת שהיא לא עשתה נכונות,כל הפעמים שהיא בגדה בג'ייסון..."
"רגע, מה?"
היא מושכת בכתפיה. "היא בגדה בו עם איזה חמישה אנשים שונים, אבל כשהוא שמע את זה זה לא נראה כאילו אכפת לו ממש. בכל מקרה, ליה הייתה ממש עצבנית. אבל אז, כמובן שנייט יצא להגנתי." חיוך מתפשט על פניה והיא מרימה את מבטה. "הוא אמר, 'זה מה שקורה כשאת מתעסקת עם החברה של החבר של החברה של החבר הלא נכון.'." היא מגכחת.
"מה?" אני מחייכת ומכווצת את גבותי.
"הוא התכוון אלי, לנייט, אלייך ולג'ייסון."
אני חוזרת שוב על המשפט בראשי, החברה של החבר של החברה של החבר הלא נכון.
"איך זה קשור לנייט?"
"אה, בגלל שהיא סיפרה על ה, אמ, את יודעת." אני מבינה למה היא מתכוונת רק בגלל המבוכה שלה להגיד את המילה בקול רם.
אני נאנחת. עוד התנצלות שאני חייבת לג'ייסון, אם הוא יטרח לדבר איתי אי פעם.
"ואז ליה פשוט יצאה מהכיתה, קיוותה כנראה שמישהו ילך אחריה- ואולי מישהו הלך, לא שמתי לב. זה לא היה כמו בסרטים או משהו," היא ממשיכה, "כולם פשוט היו בשקט לכמה שניות, ואז הם חזרו לדבר. לא ראיתי את ליה אחר כך, אבל אני בטוחה שבפעם הבאה שאני אראה אותה אני אחטוף." היא מעקמת את פרצופה, כאילו היא אוכלת לימון.
"מה?" היא שואלת כשהיא מבחינה בפרצוף הנדהם שלי.
"זואי, למה עשית את זה?"
"טוב, זה בחלק של ה'אסביר'." היא מרימה אצבע אחת, מסמנת לי לחכות. אנחנו חוזרות לאותה נקודה- היום שבו היא הפכה פתאום לחברה של ליה, כשג'ייסון ואני עוד היינו ביחד.
"האמת היא שחשבתי על הרעיון הזה כמה זמן, אבל ביום שראיתי אותך עם ג'ייסון פשוט הייתה ההזדמנות הכי טובה..."
"איזה רעיון?"
"התוכנית הזאת..."
"איזה תוכנית?"
היא נאנחת. "להתחבר עם ליה, לגרום לה לגלות לי את כל הסודות שלה ואז פשוט... לספר אותם."
"למה?"
היא מושכת בכתפיה שוב. "תיארתי לעצמי שיש הרבה דברים שהיא לא הייתה רוצה... לחלוק. זה יהרוס אותה. האמת, פשוט נמאס לי מהריבים שלכן. זה לא עושה לאף אחד טוב. וחוץ מזה, נקמה."
זה מה שקורה למי שמתעסק עם החברה של החבר של החברה של החבר הלא נכון.
"זה לא הגיוני." אני אומרת. אני כל כך מופתעת שההבעה שלי נהיית אוטמה.
"מה לא הגיוני?" היא שואלת. אני מצמצת את עיני.
"פשוט הלכת בלי להסביר, ידעת שנכעס, רק בגלל שנמאס לך מהריבים שלי עם ליה?" היא מצמצמת את עיניה בחזרה ואומרת בעצבנות, "יש אנשים שיעשו הכל בשביל החברים שלהם, היילי. וחוץ מזה," היא משפילה את מבטה ואומרת בשקט, "חשבתי שאם אני אסביר לכם מה קרה באמת אתם תסלחו לי. לי כי זה מגיע לי, אלא... כי יש לי חברים טובים."
אני שותקת לרגע.
הכוונה שלה לא הייתה שאנחנו חברים טובים. היא הייתה שאנחנו טובים.
רק אני, אני חושבת בציניות. אני הייתי החברה הכי גרועה בעולם.
אני מפנה קצת מקום על המיטה לידי ומסמנת לה בידי לשבת. היא מתנתקת מהקיר ומאיידן ומתיישבת לידי. איידן מתיישב על הכיסא.
"יש לך מזל שאני כל כך אוהבת אותך," אני אומרת, חיוך מתפשט על פני.
"אז את סולחת לי?"
"אם את סולחת לי..."
"תפסיקו עם הקיטשיות," איידן רוטן בחצי חיוך.
אני חושבת על זה רגע בשקט- זואי נראתה כל כך... משכנעת, כל הזמן הזה... בטח היה לה קשה להשניא את עצמה על החברים שלה בכוונה.
שאלה 4: איך לא שמתי לב שמשהו לא בסדר?
כשאני חושבת על זה... אני יודעת שאם הייתי יודעת מה זואי מנסה לעשות בחיים לא הייתי נותנת לה לעשות את זה.
"אני לא חושבת שתחטפי מליה." אני אומרת ואוחזת בידה. היא מסתכלת עלי בשאלה- שתינו יודעות שליה לא תעבור על דבר כזה בשתיקה.
"גם אם היה לה מה לעשות לך," אני מגלגלת את עיני בדרמטיות, "אנחנו לא ניתן לה לגעת בך."
איידן מהנהן בחיוך.
"את שלנו," אני אומרת ומחבקת אותה.
דקה לפני שזואי הולכת, אחרי שהם מביאים לי קוראסון יבש ומתחקרים אותי קצת על איך אני מרגישה, זואי אומרת לי משהו שגורם לי לחשוב על המצב כמה ימים טובים.
"את יודעת, אפילו כשחשבת שכבר לא אכפת לי ממך, תמיד דאגתי לך. ואני מתכוונת, פיזית. עזרתי לך עם דברים שאת לעולם לא תדעי מה הם," היא אומרת במסתוריות ומחייכת במתירות, ואז מוסיפה, "אני ונייט, אנחנו שני סוגים של חברים. האנשים שתמיד יהיו לצדך והאנשים שיגנו עליך בכל מצב- זה לא אותו הדבר, היילי."
הפרק הכי ארוך בהיסטוריה!
חלמתי על נייט.
חלמתי שקרה לו משהו בראש וירד לו מלא דם, ואני וחברה שלי לוקוחת אותו לבית חולים.
הפסדתי מבחן בתרבות ישראל בשבילו. ואפילו לא ראיתי את הפנים שלו. (היה חשוך. אבל היה לו שיער חום בהיר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-