טוב אז לפני שנתחיל (יותר נכון, נסיים)... הייתי רוצה להגיד חברה שלי, אבל אני לא באמת מכירה אותה. אבל ככה זה מרגיש. אני מכורה לסיפור שלה ובקושי יש לה תגובות, הסיפור שלה באמת ממש טוב אז בבקשה תיכנסו...
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=829808
אני יודעת מה ההרגשה שאין לך תגובות, זה הדבר הכי לא מעודד בעולם אף על פי שהיא הוכיחה שזה לא אומר שהסיפור גרוע...
כעבור שנתיים וחצי 
השמש שוקעת. הציפורים מפסיקות לצייץ ולעשות לי חור במוח, תודה לאל.
אני נאנחת בהקלה, לרגע הזה חיכיתי כבר שבועות - לא לרגע שבו נקבל את תעודות הסיום של התיכון, אלא מאוחר יותר באותו יום, כשיגיע החלק האהוב עלי בימי הקיץ - הערב - ואני, כך קיוויתי כל השבועות האלה, אהיה עם ג'ייסון באיזה מקום מבודד, רחוק מכל דבר שהוא לא הדשא שנפרש מתחתינו והלאה מאיתנו.
חיכיתי לרגע שהלחץ של כל השבועות האלה פשוט ייגמר.
החלק שלא לקחתי בחשבון הוא מה אני אעשה... אחר כך. הייתי כל כך עסוקה בעתיד הקרוב שלא חשבתי מעבר לזה.
למרות זאת, משום מה, אני בכלל לא מודאגת. יש לי כל מה שאני צריכה.
אז במקום לנסות בפעם האלף לחשוב על איזשהו משהו שאני אוהבת לעשות וגם יש לי סיכוי להצליח בו, אני חושבת לעצמי שזה הזמן המושלם לחזור קצת אחורה. אני נזכרת בתקופה המעצבנת שלי, לפני כמעט שלוש שנים, ממש בתחילת הקשר שלי עם ג'ייסון.
אפילו אני הייתי נפרדת ממני אם הייתי רואה אותי ככה, אני צוחקת לעצמי.
"עומד לרדת גשם," הוא מפר את השתיקה, אבל אני ממשיכה עם חוט המחשבה שלי.
"אתה זוכר את התקופה המעצבנת שלי?" אני מחייכת ונשענת על מרפקי כדי לראות את פניו. הוא מסתכל עלי לרגע.
"לא הייתה לך שום תקופה מעצבנת," הוא אומר ומפנה את מבטו לשמיים המעוננים קלות. אני בוחנת את פניו לכמה שניות.
"אתה יודע על מה אני מדברת," אני אומרת ושנינו פורצים בצחוק. אני לא אומרת את זה כדי לנסות לגרום לו להיזכר, אלא כי אני רואה על הפנים שלו שהוא יודע.
"טוב, נו, זה עבר מזמן. למה נזכרת בזה פתאום?" הוא שואל ומושך אותי אליו, כך שעכשיו הראש שלי מונח על החזה שלו. אני מושכת בכתפי, דבר לא נוח במיוחד בהתחשב בתנוחה שאני נמצאת בה.
מאז, תודה לאל, רק השתפרתי. זה לפחות מה שכולם אומרים.
אני עוצמת את עיני ואנחנו שותקים כמה דקות. לא שתיקה מעיקה, אלא שתיקה שאפשר להרגיש בה איך שנינו שוקעים במחשבות.
"יורד גשם," אני מעקמת את אפי כשאני מרגישה טיפות קטנות צונחות על גופי ומרטיבות אותו בזו אחר זו.
הוא צוחק. "בואי."
אנחנו קמים ומתחילים לרוץ למכונית, מתכסים בבוץ בדרך.
אני מסתכלת עליו רגע לפני שהוא נכנס למכונית, מחייכת כשאני חושבת על המזל שיש לי.
אם קיימת איזשהי אהבה נצחית, אני מצאתי אותה.
טוב, אני הולכת להנות להמשיך את העבודה שלי בתרבות ישראל (אחרי עדכון קצר)
מעכשיו בל שבועיים אני אעלה קטע (אני חושבת שנקרא לזה 'מדור') שיהיו בו שלושה או ארבעה חלקים (על הרביעי חשבתי הרגע): ביקורת על ספר ועל ספר שקראתי (אני אשתדל לכתוב על דברים די אובייקטיבים, לא כמו משחקי הרעב, דמדומים וזה, דברים שבאמת יכולים שלנות את הדעה שלכם על משהו... חחח) , קטע קצר שכתבתי ואם מישהו רוצה, אני אפרסם קטע קצר שאתם כתבתם, תכתבו בתגובות אם אתם רוצים ואני אתן את המייל שלי או משהו.
ובאותו זמן אני גם אפרסם קטעים שאני כותבת לתחרות כתיבה.
אז... עכשיו אני הולכת להנות עם העבודה.
ליל"ט, מזל"ט ושאר הדברים שאומרים כשמסיימים סיפור ולא יודעים מה להגיד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-