The best thing you can give yourself is never giving up

אוקיי, התרגשות (?)

כבר הרבה זמן לא כתבתי ככה, בישרא (שבועיים)

אז מה שהולך להיות במדורים: ביקורת על ספר, ביקורת על סרט וקטע שכתבתי. אה, ו... אני לא אכתוב הרבה על מה שכתוב בספרים או בסרטים, כאילו, תקציר וזה. אני (אישית) מעדיפה לקרוא ספר כשאני לא יודעת על מה הוא... אמ, אז יש לכם הזדמנות.

תהנו?

(אגב - להזכירכם, המדור הבא ייצא עוד שבועיים.)

שם הסרט: הצד שלו, הצד שלה.

"טיילור!” לחישה מפלחת את הדממה.

"טיילור! יש מנורה במקום הזה?”

"לא,” אני לוחשת בחזרה בעצבנות. “מי זה?”

"אנדי.”

מה לעזאזל? “עופי מפה.”

"ממש הזמן להיות בררנית.”

"לכי, קישטה. תקראי לג'יי. מה את עושה פה בכלל?” אני מנסה לדבר בשקט, אבל הכעס מתגנב לקולי וגורם למילים לצאת מפי בצלילים חזקים מדי.

היא לא עונה. לרגע אחד אני שומעת רק את גרירת רגליה על האדמה הלחה. ואז אני מרגישה יד על כתפי.

"אח!” היא פולטת כשהיד המאוגרפת שלי פוגעת בה.

"שקט, מטומטמת! תורידי את הכפות שלך ממני,” אני רוטנת.

"מה אני, כלב?” היא לוחשת ועוזבת את כתפי.

"כלבה,” אני מסננת, הכעס כמעט משתלט עלי. ואז אני נזכרת על מה אני עומדת.

"לכי, לפני שזה יתפוצץ.” קולי מתרכך לאדישות בהדרגה. “יודעת מה, אל תקראי לאף אחד, עדיף ככה.”

"בסדר, בסדר. אני אקרא לו, חכי פה,” היא מתגרה. אני מתנשפת בכעס שחוזר אלי בפתאומיות. כאילו שיש לי ברירה.

אחרי כמה דקות של דממה, אני שומעת לחישה מהוססת קוראת בשמי.

"ג'יימי?” אני לוחשת בחזרה, אי נוחות מציפה אותי פתאום.

"אל תרביצי גם לי,” הוא מזהיר, קצות אצבעותיו מחליקות לאורך ידי. אני תופסת את ידו רגע לפני שאצבעותיו עוזבות את שלי.

"אני מצטערת,” אני ממלמלת. ידו הפנויה מחפשת אחר פני וכשהיא מגיעה ללחיי הוא מתקרב ומנשק אותי בעדינות.

"את לא צריכה להצטער, הגבת כמו שהיית צריכה להגיב וזה גרם לי להבין כמה אני מאבד. הייתי מטומטם, אני לא יודע מה גרם לי...” הוא היה ממשיך ככה עוד חמש דקות, אני יודעת, אם לא הייתי מושכת אותו אלי בזהירות ומצמידה את ראשי לראשו.

"למה אנדי באה לפה?” אני שואלת לבסוף.

"היא הייתה אמורה להודיע לי... לא יודע למה היא הלכה לפה במקום לעשות את זה.” הכעס בקולו נשמע ברור בסוף המשפט.

אני ממלאת את ריאותי באוויר ונושפת אותו לאט.

"אני מצטער, אין לך מושג כמה.” הוא אומר שוב.

אני מחייכת. “אתה לא אומר את זה רק כי אתה אולי לא תראה אותי יותר, נכון?”

"זה קרה שלשום, טיילור, ואת כבר יודעת הכל. כי סיפרתי לך.” הוא אומר את המילים בכעס, אבל אני מכירה אותו מספיק טוב כדי לשמוע את החרדה בקולו. אני מעבירה את ידי על פניו בחושך בנסיון לפענח את הבעתו.

"אתה צודק, לא הייתי צריכה להגיד את זה. בכל מקרה, כדאי שתלך.” אני שומטת את ידי מפניו ובולעת את רוקי כשאני חוזרת על המילים באותה אדישות ממקודם.

הוא משתתק לרגע. “אני אלך לבדוק מה קורה ואחזור, טוב?”

אני מנסה לשחזר את מה שקרה קודם לכן לקול צעדיו המתרחקים.

הלכנו במנהרה, לא היה אור חוץ מאור הפנסים החלוש שריקד על האדמה הבוצית, כמה מטרים לפני הקבוצה.

כבר לפני כן הורו לנו להיות בשקט, עכשיו אני נזכרת. כולנו התלחשנו.

הגענו לחלק האחרון של המנהרה, נשארו לנו רק עוד כמה דקות ללכת, כשדרכתי על משהו קשה יותר מהבוץ שכיסה את נעלי. קול מתכתי חלש נשמע, כמו שני סירים מתנגשים. ג'יימי אמר לי מיד לא לזוז.

ואז פינו את כולם מהמקום, כולם חוץ ממני. שני אנשים במדים כחולים מוזרים באו ואמרו לי שוב לא לזוז, ובדקו דברים מתחת לרגליים שלי. אישרו שאני עומדת על פצצה. אמרו שהם לא טרחו לבדוק אם המקום ממולכד כי הם לא האמינו שמישהו יכול לייצב פצצה בבוץ הזה. דיברו איתי על חיישנים ודברים שאני לא מבינה בהם, ואז הסבירו: אני יכולה לזוז, חיישן התנועה לא מאוד מדויק – או משהו כזה – וכל עוד אני אמשיך לעמוד שם לא יקרה כלום. המלכודת היא שאני לא יכולה לדבר.

אם הייתי לבד, הייתי צועקת עד שאני אתפוצץ או – במקרה הטוב – הייתי עומדת פה עד שהייתי מתעייפת או נופלת.

מוות בטוח.

אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, עד שאני שומעת קולות צעדים מהירים מתקרבים, וקצב הלב שלי קופץ שוב.

הצעדים עוצרים, ועכשיו אני שומעת התנשפויות, ממש מולי.

"את... את... יכולה... זה... זה מנוטרל,” ג'יימי פולט לבסוף בין ההתנשפויות.

אני מצמצמת את עיני, דבר שהוא מפספס בחשיכה המוחלטת. “אתה משקר,” אני אומרת אחרי דקה ארוכה, שבה שנינו מסדירים את נשימותינו.

"כן,” הוא אומר בקול סרקסטי. “אמרתי לך את זה כדי שתרדי מה... דבר הזה, ואז שנינו נתפוצץ. חתיכת משאלת מוות.”

"מה הם אמרו?” אני שואלת, עדיין בקול חשדני.

"את לא מאמינה לי?” הוא ממלמל ואז מוסיף בקול יותר ברור, “חיכיתי שם כמה דקות, בקושי הסתכלו עלי בהתחלה. הם נראו עסוקים ומתוחים. ואז מישהו עשה משהו והיה איזה קליק וכולם נרגעו. הם אמרו שהם נטרלו את הפצצה ו... הסבירו לי איך להוריד אותך מהדבר הזה.”

"מה זאת אומרת, איך להוריד אותך מהדבר הזה? יש הוראות הפעלה?” הקול שלי מתוח מכדי שיישמע בו זכר לציניות.

הוא צוחק, לתדהמתי. “אוקיי, אני אסביר לך. את יכולה פשוט לרדת.”

שנינו שותקים לדקה ארוכה, כל אחד מצפה שהשני יגיד משהו.

"פשוט לרדת?” אני שואלת בקול רועד לבסוף.

"את לא יכולה פשוט לרדת, נכון? זאת אומרת, פיזית, אם תעשי את זה לא יקרה לך כלום. אבל את לא מסוגלת.” הוא אומר בקול ענייני.

"איך אתה יודע?” אני פולטת. כרגיל, תמיד חייבת להיות בשליטה. אני כמעט יכולה לראות אותו מגלגל את עיניו בחשכה.

הוא מושיט את ידיו ומגשש אחר כפות ידי.

“אוקיי, תעצמי עיניים.” הוא מורה, ואני מצייתת. הוא מושך את ידי קצת קדימה.

"עצמת?”

"כן.”

"עכשיו, תרימי רגל אחת לאט ותעשי צעד אחד קדימה. קחי את הזמן.” הוא אומר בקול אגבי.

רועדת כולי, אני מנסה לאזור אומץ להרים את הרגל.

"אני מחזיק אותך,” הוא מוסיף, קולו כל כך חלש שהוא נשמע כמעט כמו משב רוח.

אני לופתת את ידיו בחוזקה, ציפורני ננעצות בבשרו, ומרימה את רגלי הימנית שרועדת כאילו האדמה מתחתי זזה.

אני מניחה אותה לאט על האדמה, ואז ממהרת להוריד את רגלי השניה מהמשטח הקשה ולהטיח אותה בבוץ. אני מתנשפת לכמה שניות, כאילו רצתי עכשיו כמה קילומטרים.

"את יכולה לרוץ?” הוא שואל בקול מהסס וכורך את זרועותיו סביבי בתנועה מגוננת.

"אני לא יכולה לזוז,” אני פולטת בקול כמעט בלתי נשמע. הוא עוזב אותי לרגע ואז מרים אותי ומערסל אותי בזרועותיו בלי מאמץ, ומתחיל לרוץ. אף על פי שג'יימי הוא לא האדם הכי חזק או הכי מהיר שאני מכירה, לא ראיתי מישהו רץ מהר כמו שהוא רץ עכשיו כל חיי.

כעבור דקה, בדיוק כשאנחנו יוצאים לאור השמש הבוהק, נשמע פיצוץ מחריש אוזניים.