אז המשימה האחרונה והנוראית שלי לתחרות:
לכתוב קטע,
*חייב להיות בו משהו על טבעי
*רק בהווה (איך שאני כותבת בדר"כ), אסור לעבור לעבר או לקפוץ בזמנים...
*הדמות הראשית חייבת להיות בת פחות מ10 או 30 ומעלה
(לא כתבתי את זה בשבליכם.. אני צריכה לזכור את התנאים 
)
אני מתעוררת בחדר שמואר באורות לבנים בוהקים, בזה אני מבחינה עוד לפני שאני פוקחת את עיני.
אני נעמדת ומסתכלת סביבי. החדר גדול, לקירותיו הלבנים צמודים שולחנות ועליהם ערמות של ניירות וכלי מתכת. לידי עומד כיסא מרופד בכריות שנשען לאחור, כמו במרפאות שיניים.
איפה אני? איך הגעתי לפה? אני מנסה להיזכר מה קרה לפני שהתעלפתי, או נרדמתי... מה הדבר האחרון שאני זוכרת? כלום. אני מתאמצת להיזכר במשהו עד שהראש שלי מתחיל לכאוב - מה שלא לוקח יותר מכמה שניות.
למה אני לא זוכרת כלום?
כאב חד מפלח את רגלי השמאלית ומסיח את דעתי. אני מסתכלת למטה ורואה שהצד השמאלי של נעל ההליכה שלי, מעל הקרסול, ספוג בדם. אני מתיישבת על הרצפה ופורמת את שרוכי הנעל, ואז מקלפת את הגרב מרגלי וחושפת את מקור הדם - פצע עמוק וצר באורך של כמה סנטימטרים מעל הקרסול שלי. אני מסתכלת סביבי שוב, מחפשת משהו שיוכל להרגיע את הכאב או לחטא את הפצע, אבל אני לא מוצאת כלום. אני גורבת את הגרב ונועלת את הנעל בחזרה, נעמדת שוב, מתעלמת מהכאב, ואז הולכת לעבר הדלת שבקצה השני של החדר ופותחת אותה.
"יש כאן מישהו?" אני שואלת בהיסוס ואז חוזרת על המילים בקול חזק יותר.
אין תשובה.
הקירות, הרצפה והתקרה סביבי לבנים, והדבר היחיד שאני רואה חוץ מהם הוא גרם מדרגות מזכוכיות שמוביל לקומה שמִתחתי. אני חוצה את החדר ויורדת במדרגות בזהירות.
מול גרם המדרגות ניצב קיר זכוכית ובאמצעו דלת זכוכית גדולה. על הקיר המקביל לקיר הזכוכית תלוי שלט גדול שאומר "ברוכים הבאים למֵמוֹרָייז תעשיות (ע"ר)" באותיות אדומות, ולפניו שולחן קבלה נטוש. מעבר לקיר הזכוכית השמש זורחת במלוא עוצמתה, נותנת לעורי גוון לבנבן, כמעט שקוף. אני פותחת את דלת הזכוכית לאט, יוצאת מהבניין ועוצרת במרחק כמה צעדים ממנו, בוחנת את הצורה המוזרה בה השמש משפיעה על עורי. החום שהשמש מקרינה עלי הופך חזק יותר ויותר עד שהוא כואב, ובמהרה הוא הופך בלתי נסבל. אבל אני לא יכולה לזוז. אני קפואה מאימה ומסקרנות, כשככל שהכאב גדל, היד שלי הופכת שקופה יותר ויותר. כשקצות האצבעות שלי נעלמות אני רצה בחזרה לבניין, עולה במדרגות וחוזרת לחדר שהתעוררתי בו. אני צופה באצבעות שלי חוזרות למצב הקודם שלהן - זה לוקח יותר זמן משלקח להן להיעלם.
מה עכשיו? אם אני יוצאת, אני נעלמת. זה אומר שאני אמות? עם הכאבים האלה, אני מנחשת שכן. זאת רק השמש, או שגם בלילה אני לא אוכל לצאת מפה? אני מניחה שאני אגלה בקרוב, אם יהיה לי אומץ לצאת שוב.
לשמש לא לוקח הרבה זמן לשקוע, ואת הזמן הזה אני מנצלת כדי לחפש תחבושות ואוכל - אני לא מוצאת כלום - ולנוח. כשהשמיים מתכסים בורוד והשמש מתמקמת בין האופק לעננים, אני יוצאת שוב בחוסר סבלנות. אני מחכה כמה דקות בישיבה על האדמה כדי לוודא שאני לא הולכת להתחיל להיעלם שוב, וסורקת את השטח שסביבי בפעם הראשונה. דרך עפר רחבה החוצה את השממה שמסביבי ממוקמת במרחק כמה סנטימטרים מהבניין. חוץ ממנה ומכמה עצים מתים אני לא רואה שום דבר. אני מסתכלת על ידי שוב ונעמדת. הגוף שלי עדיין קצת כואב בגלל השמש, שעוד לא נעלמה באופק, אבל זה הכל. אז כנראה שזאת השמש שמעלימה אותי.
אני בוחנת את שני הכיוונים שדרך העפר מובילה אליהם, מנסה להחליט באיזה כיוון ללכת. בצד ימין - שום דבר במשך קילומטרים. שדה הראייה שלי נגמר בבליטה קטנה בדרך, כנראה גבעה או הר.
בצד שמאל - רק חושך... רגע. אני מצמצמת את עיני. אורות צהובים קטנים נדלקים אחד אחרי השני במרחק כמה קילומטרים מכאן, כולם מרוכזים למקום אחד שנמצא מולי - ממש על דרך העפר, אם היא ממשיכה בקו ישר. אני מתחילה ללכת לעבר האורות במהירות.
כעבור כמה דקות אני משועממת, עייפה, הרגל שלי מרגישה כאילו היא תתחיל לבעור בעוד כמה שניות, וכל שניה מרגישה כמו נצח.
לפחות יהיו לי שתי רגליים במשך כמה נצחים.
אין שום דבר שיכול להסיח את דעתי מהרגל הכואבת. אין לי זיכרונות, לא עוברים פה אנשים או חיות, אפילו לא חרקים. אני מתחילה לספור שניות בניסיון למלא את ראשי במשהו חוץ מאומללות.
שניה אחת, שתי שניות. דקה, שתיים, שלוש. עשר דקות ועשרים ואחת שניות, עשר דקות ועשרים ושתיים שניות. עשר דקות ועשרים ושלוש שניות, ואני במרחק כמה צעדים מהעיר מלאת החיים שלפני.
פנסים גדולים מתנשאים מעלי ומקצוותיהם נפלטים אורות צהובים - האורות הקטנים שראיתי קודם. אני הולכת עוד כמה צעדים ועוצרת בכניסה למה שנראה כמו שוק.
מסביבי ניצבים עשרות דוכנים ועליהם ערמות של בדים, כלי חרסינה ומאכלים שונים. כל כך הרבה אנשים נמצאים במקום, שאני בקושי מצליחה לראות את הדוכנים שנמצאים במרחק מטר ממני. צעקות נשמעות מכל עבר ומאפילות על ההמולה הכללית: תפוחים, קערות, אמא, אבא, סבתא, אדם, ג'ניפר, תחבושות. אני מנסה לאתר את מקור הקול שצעק "תחבושות", הצעקות האחרות ממשיכות להדהד באוזני מכל כיוון.
"אפשר תחבושת אחת?" אני מבקשת כשאני מגיעה לדוכן הנכון. בעל הדוכן נועץ בי מבט חושד.
"יש לך כסף?" הוא יורק את המילים באיום. אני מסתכלת למטה ומתחילה לחפש בכיסים הרבים של מכנסי החאקי הארוכים שלי.
איך לא חשבתי לחפש בכיסים קודם? בכלל לא השקעתי מחשבה במה שיש בהם.
אחרי חיפוש ממושך אני נוגעת בקצות אצבעותי בכמה מטבעות ומוציאה אחד מהם מכיסי. המוכר מזעיף את פניו כשאני מושיטה לו את המטבע.
"זה כל מה שיש לך?" הוא שואל בגבות מכווצות. אני מהנהנת פעם אחת בחדות.
"שבי, אני אעזור לך לשים אותה."
אני מתיישבת על ארגז עץ ליד הדוכן, תוהה איך הוא ידע איפה נפצעתי בזמן שהוא פורם את שרוכי הנעל שלי, מוריד את הגרב וכורך את התחבושת מעל הקרסול שלי. הוא בטח ראה שאני צולעת. או שהוא ראה את הדם. ואני בטח נראית חסרת אונים כמו שאני מרגישה. הוא בטח הבין שאם הוא לא היה עוזר לי לחבוש את הרגל, לא הייתי מצליחה לעשות את זה בעצמי.
אני נועלת את הנעל שלי שוב, נעמדת וממלמלת "תודה" לפני שאני מתרחקת מהדוכן וצולעת בכיוון ההפוך מהכיוון שממנו באתי.
פתאום מתייצב לפני גבר גבוה, אותו הגבר שראיתי צועק שם של אישה כמה דקות קודם לכן.
"ג'ניפר," הוא אומר בחיוך שנראה קצת מעוות ובוהה בי.
"א-אתה מתכוון אלי?" אני שואלת אחרי דקה ארוכה.
"את לא זוכרת אותי?" הוא שואל בהפתעה ומרים את גבותיו.
"אני לא זוכרת כלום." אני מזעיפה את פני, מתחרטת שאמרתי את המילים ברגע שהן יוצאות לי מהפה. הוא מתרחק ממני צעד אחד ובוחן אותי מראשי ועד כפות רגלי.
"מה קרה לרגל שלך?" הוא שואל בקול אטום.
"לא יודעת," אני ממלמלת. הוא מכווץ את גבותיו ובוהה בי לרגע ארוך.
"איפה התעוררת?" הוא שואל לבסוף. משהו בעיניים שלו גורם לי לחשוב שזה לא מה שהוא רצה להגיד.
אני מטה את ראשי לכיוון ממנו באתי. "חמש עשרה דקות מפה בערך, בניין נטוש. כתוב עליו ממורייז תעשיות." שוב, אני תוהה אם אלה דברים שאני לא אמורה לספר לו, אבל משהו בו אומר לי שהוא יודע על מה שקרה לי - או עלי - יותר ממה שאני יודעת.
"הממ." נראה שהמידע הזה לא חדש לו. "מתי?"
"לפני כמה שעות."
"כשהיה אור?" הוא אומר את המילה בשמץ של פחד.
"כן, וגם יצאתי החוצה." אני מודה ברטינה. הוא שותק לרגע, נועץ מבט בשמיים ואז מפנה את מבטו בחזרה אלי.
"בואי," הוא אומר פתאום ומתחיל ללכת בכיוון שגבי מופנה אליו. "לא נשאר לנו עוד הרבה זמן."
"לאן? ומה זאת אומרת, לא נשאר לנו עוד הרבה זמן? השמש שקעה לפני שעה."
"כן, גאונה, השמש שקעה לפני שעה. זה אומר שנשארה לנו חצי שעה עד שהזריחה תסתיים. ואנחנו הולכים לבניין הנטוש." בזמן שהוא מדבר, השמיים מתבהרים. אני ממהרת לעקוב אחריו, מנסה לעמוד בקצב שלו.
"קצת קשה לי ללכת, אתה יודע." אני אומרת בעצבנות.
"בקצב שלך, אנחנו נישרף." הוא ממלמל וכורך את ידו סביב מותני, מעביר אליו חצי מהמשקל שלי.
"מה זאת אומרת..."
"את שואלת יותר מדי שאלות," הוא קוטע אותי. אחרי ההערה הזאת אני שותקת.
בזמן שאנחנו הולכים, אני מסתכלת על השמיים המתבהרים, מרגישה את הגוף שלי מתחיל לכאוב, ומשחזרת את השיחה שלי עם הגבר שצועד לצדי, עדיין לא בטוחה אם באמת הכרתי אותו פעם. ככל שעובר הזמן, חלק מחשיד בשיחה מתבהר לי: הדברים שאמרתי לו והדברים שאני יודעת כמעט זהים. הוא כנראה יודע עלי יותר משאני יודעת על עצמי, אבל אני לא יודעת עליו כלום. בשום שלב בשיחה הוא לא אמר על עצמו מילה אחת.
"הבניין הזה?" הוא שואל וקוטע את חוט המחשבה שלי.
"כן," אני מתנשפת בכאב. אנחנו נכנסים למבנה ואני מובילה אותו למקום המדויק שבו התעוררתי ונשענת על אחד השולחנות הקרובים אלי. הוא מסתכל סביבו ואז מתחיל להפוך את הניירות על השולחנות שלידו.
"מה אתה מחפש?"
"בקבוק קטן מזכוכית." הוא מתאר בקול אדיש.
"זה?" אני שולפת בקבוקון מזכוכית מתחת לאחד הניירות שלידי. הוא מסתכל עליו לרגע, ואז לוקח אותו מידי בגסות ובוחן אותו דקה ארוכה.
"כן," הוא אומר לבסוף ומושיט לי אותו בחזרה. "תשתי."
"מה זה?" אני מסתכלת בחשדנות על הנוזל הכסוף שבבקבוקון.
"זה... זה אמור להחזיר לך את הזיכרון."
"אמור?"
"זה עובד ברוב המקרים." הוא אומר בהיסוס.
"מה קורה אם זה לא עובד?"
הוא נאנח בחוסר סבלנות. "את מתה."
"נשמע בטוח," אני ממלמלת ובולעת את רוקי. אני באמת רוצה לעשות את זה?
אני פותחת את הבקבוקון באיטיות, בלי לשאול שאלות, הפעם. מזווית עיני, אני רואה אותו מחניק חיוך. אני לוקחת נשימה עמוקה ובולעת את הנוזל הסמיך. בהדרגה, הראייה שלי מתערפלת והקולות סביבי דועכים.
ואז הכל חוזר אלי.
אני חוטפת מאחד השולחנות מוט מתכת שקצהו מחודד וגודלו כגודל הזרוע שלי, מסתובבת ונועצת אותו בכתפו של הגבר ההמום שעומד מולי.
"שקרן!" אני צורחת. "עובד ברוב המקרים, אה? אם עשרות אנשים מתו עד עכשיו, לא חשבת שאני הראשונה שזה יחזיר לה את הזיכרון!" אני מנחשת. הוא מעביר את מבטו מכתפו הפצועה אלי, ואז חוטף מידי את מוט המתכת. הוא רודף אחרי לחדר הקבלה שלמטה, אני עם רגל פצועה והוא עם כתף מדממת.
"אין לך לאן לברוח." הוא מחייך את החיוך שהחניק קודם. אני מנסה לחטוף ממנו את המוט המחודד, והוא מתחמק ונועץ אותו בבטני.
"נכון, לא חשבתי שתיזכרי. אבל הפעם אני מסיים את העבודה." הוא אומר ודוחף אותי דרך קיר הזכוכית שמתנפץ אל שביל העפר שהשמש קופחת עליו.
אני יודעת למה הוא מתכוון. אחרי עשרות הפעמים שהוא ניסה להרוג אותי, עכשיו הוא סוף סוף יצליח. אני מרגישה את השמש שורפת אותי, אבל כשאני מסתכלת על הידיים שלי אני לא רואה כלום.
"אני עשיתי את זה רק כי היא הרגה אותו," אני נאנקת בכאב. זה כל מה שאני מצליחה להגיד.
"כמה אירוני," הוא אומר מעבר לקיר הזכוכית ההרוס. "זאת בדיוק אותה הסיטואציה שבה קלי הרגה את הארוס שלך, זה מה שהיא אמרה לי. אולי, אם לא היית מתעקשת להחזיר לה, לא היית פה עכשיו."
"אולי, כן." אני אומרת, הציניות בקושי נשמעת בקולי החנוק. "בכל מקרה היית הורג אותי, רק כדי לסיים את העבודה. לחברה שלך אין שום קשר לזה."
הוא לא אומר כלום, רק צופה בי נעלמת. לא עובר הרבה זמן עד שאני מתחילה לצרוח בכאב, שמשתלט על הכל. המחשבות שלי, הגוף שלי, הקול שלי, הנשימות שלי. אני לעולם לא אדע איך או למה איבדתי את הזיכרון שלי, זאת המחשבה האחרונה.
ואז הכל נפסק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-