The best thing you can give yourself is never giving up

זוכרים שכתבתי שהתחלתי בבית ספר קורס כתיבה יוצרת ושאני אפרסם פה כמה קטעים? אז הנה.

זה היה הקטע הכי קל לכתיבה שכתבתי. אמנם הוא קצר, ו-לדעתי- הוא אפילו לא גרוע, וזה הקטע הראשון (אני ממש עכשיו סוגרת שנה מאז שהתחלתי לכתוב... אני יודעת שזה לא הרבה, אבל נו, בכל זאת) שזרם לי לכתוב ממש כמו מים.

המשימה הייתה "לכתוב על ארוחת חג מנקודת מבט של מישהו אחר". שברתי את הראש על איך לעשות את זה. בכיתה לא הצלחתי. אבל אז בשיעור מתמטיקה עלה לי רעיון בראש (אני לא אלאה אתכם בפרטים, זה לא רלוונטי כרגע ולא לעולם אף על פי שזה סיפור נחמד על איך שהמוח שלי מסתדר בצורה איטית ומטומטמת למשהו שהוא בסוף-נורמלי.) - תלמיד אחד שאל בשיעור ההוא אם זה חייב להיות אמיתי והמורה אמרה שלא. אז חשבתי, אמנם זה לא יהיה לגמרי נקודת מבט של מישהו אחר כי אמנם זאת מישהי אחרת והיא לא מבוססת עליי אבל באיזשהו אופן הסיפור מתאים לנקודת המבט שלי באופן מחשיד. בקיצור, הרעיון עלה ומאז הכל היה כל כך קל, באופן שעד עכשיו אני תוהה איך זה קרה. תהליך הכתיבה שלי הוא יותר חשיבה/בהייה באוויר מאשר כתיבה.

בכל מקרה, זה הקטע. והוא נקרא, באופן מקורי ביותר, "ארוחת חג" (לא באמת השקעתי מחשבה בשם, פשוט לקחתי את השם של המשימה).

"ליני, שבי בכיסא.”

"איפה?”

"שם.”

אני חוצה את החדר ונדחקת בין הקיר והשולחן. מאחוריי יש חלון, ורוח נושבת דרכו ומעיפה את הוילון כנגד ראשי.

בני משפחתו של אבי החורג מתיישבים סביב השולחן. הם אוכלים, צוחקים, מדברים. אני מאבדת עניין במהירות.

למה אני כאן? אני תוהה. נמאס לי שאמא שלי מכריחה אותי ללכת לכל האירועים שמקיימת משפחתו של בעלה החדש. נמאס לי לבלות איתם את כל החגים. אני שונאת אותם. נמאס לי שאמא שלי קובעת מה אני אעשה ואיפה אהיה.

קולות הסועדים הצוחקים מתעמעמים בראשי לקול ציוץ של ציפור. אני מסובבת את ראשי לאחור ומגלה את מקור הרעש: ציפור קטנה ויפהפיה על אדן החלון, במרחק סנטימטרים ספורים מפני. צבע הנוצות על גופה של הציפור הוא אדום בוהק וצבע הנוצות על כנפיה הוא גוון של בורדו. צבע מקורה הוא צהוב דהוי אבל בוהק, שמזכיר זהב. עיניה השחורות קטנות ושקועות בתוך ראשה, אך הן בכל-זאת הדבר הכי בולט בגופה. על גבה הכעור מאוזן גליל נייר. אין שום סימן נאה לעין לכך שהגליל מחובר בדרך כלשהי לגופה, אבל לא נראה שהוא עומד ליפול.

הציפור מצייצת שוב. אני מניחה שרק דמיינתי את הדחיפות בצליל.

אני מסתכלת לאחור, בטוחה פתאום שמישהו צופה בי, אבל כולם עדיין עסוקים במה-שלא-יהיה שלהם ואף אחד לא שם לב אליי או לציפור המוזרה.

אני מסתכלת שוב על הציפור. היא מצייצת.

מילים עולות בראשי, ממש כאילו אני יכולה לתרגם את המוזיקה הקולנית שאף אחד לא מבחין בה למילים אמיתיות.

קחי את הנייר.

בהיסוס, אני שולחת את ידי לנייר ופורשת אותו. הוא ריק.

"הודעה?” אני תוהה בקול הופוכת את הנייר. גם הצד החיצוני שלו ריק.

לא הודעה, הציפור מצייצת בחוסר סבלנות – עד כמה שציפור יכולה להישמע חסרת סבלנות. סיפור.

"סיפור?” אני שואלת בהפתעה ומיד מסתכלת מעבר לכתפי כדי לבדוק אם מישהו הבחין בנו. כל יושבי השולחן שקועים בעצמם, אבל משהו מסיח את דעתי. בדרך כלל היו יושבי השולחן נועצים בי את מבטיהם לעתים תכופת; עכשיו אף אחד לא מסתכל. הרוח הפסיקה לנשוב. אני מרגישה כאילו העולם ממשיך לפעול סביבי, בלעדי,ואני נמצאת בתוך בועה – מנותקת מהעולם, אבל יכולה לפוצץ את הבועה בכל רגע. אני רוצהלדקור באצבעי את הגבר שיושב לידי – רק כדי לראות אם הוא יגיב – אבל אני מפחדת שאם אעשה את זה הבועה תתפוצץ, הציפור תיעלם ואני אפספס את ההזדמנות היחידה שלי למשהו אחר. אז אני מסתובבת בחזרה ואומרת, “אבל הדף ריק.” הציפור פורשת את כנפיה לשבריר שניה. התנועה איכשהו משתווה בראשי לגלגול עיניים.

"את כותבת את הסיפור של עצמך,” היא אומרת כאילו זה ברור מאליו. היא מסובבת את ראשה לכיוון ימין; אני עוקבת אחר מבטה. על שידת מגירות לידי מונחת קופסת פח ארוכה וצרה ובתוכה עטים. אני לוקחת אחד מהעטים ומתחילה לכתוב.

כעבור כמה דקות אני מחזירה את העט לקופסה ומגלגלת את הנייר. הציפור האדומה פורשת את כנפיה ומתעופפת הרחק ללא אזהרה. אני קמה.

"ליני?” אמי אומרת כשאני מפלסת את דרכי בין האורחים.

"נמאס לי.” אני מסתכלת עליה. “מעכשיו – אני כותבת את הסיפור של עצמי,” אני אומרת ויוצאת מהחדר.

*

אז זהו המדור היום, מצטערת על הקיצור, כי פשוט אין לי זמן לשום דבר אחר. 

שנה טוב וכל זה. :)