"אני... לא בדיוק
מבינה על מה את מדברת," אני אומרת בקול רועד. המחשבות חולפות במוחי, מהירות
כמו ברקים.
אני יודעת שאני לא אדפוק ככה אני נייט כדי
שאני אוכל להיות עם ג'ייסון. כנראה שגם ליה יודעת את זה.
"אני אשאיר אותך
פה לרחם על עצמך... אבל את יכולה פשוט לחסוך זמן ולהקשיב לי. אין לך דרך לצאת מזה.
תתרחקי מג'ייסון, ואני אשתוק."
"הוא לא סובל אותך, ליה. ואין לזה שום
קשר אלי."
היא מצמצמת את עיניה. "אנחנו נראה בקשר
לזה. אבל גם אם את צודקת, אני אסתפק בלקחת את החברים שלך. אם לא יוצא לי מזה כלום,
לפחות את מפסידה. יותר ממני. אני לא תלויה בחברים שלי." היא מסתובבת ומתחילה
ללכת לכיוון הדלת. אני מרגישה כאילו אנחנו בסרט של סרט דיסני והיא המלכה הרעה.
אני מתנשפת בקול. זה נשמע קצת כאילו אני
נחנקת. לפני שהיא מספיקה לצאת מהחדר, אני תופסת את הזרוע שלה - הרבה יותר חזק
מהנחוץ - ועוצרת אותה.
"את רצינית? ליה, החיים שלך נראים כמו
תסריט. החברים שלך שונאים אותך. אני לא מתארת לעצמי איך אפשר לחיות כל כך עמוק
בשקר. אבל את לא עד כדי כך אכזרית. ו..."
אני בולעת רוק. רשימה של קללות
עוברת במוח שלי והיא כמעט יוצאת דרך הפה.
"ואין לך את הכוח להרוס למישהו את היום,
שלא לדבר על להרוס לו את החיים." טוב, אז אולי קצת הגזמתי עם "להרוס לו
את החיים." שיהיה.
אני מרפה מהאחיזה היותר-מדי-חזקה שלי בזרוע
שלה והולכת.
אני כמעט יוצאת מהחדר. ואז אני נזכרת במה
שנייט אמר: רק שלושתכם.
אני מסתובבת. "איך ידעת?" אני
יודעת שאם היא לא היתה בטוחה במה שאמרה על נייט עד עכשיו, הרגע אישרתי את מה שהיא
חשבה. אבל אני פשוט חייבת לדעת.
"את זה אולי כדאי שתשאלי את זואי,"
היא אומרת. אני לא מבינה. למה שאני אשאל...
ואז אני הולכת במסדרון במהירת, כועסת כמו
שאולי לא כעסתי בחיים שלי. אחרי כמה דקות אני מוצאת את ג'ייסון... לא, הוא מוצא
אותי. אנחנו נמצאים קומה אחת מתחת לפני הקרקע בבית הספר, במסדרון שהדלתות בו
מובילות רק לשירותים, לחדר התחזוקה, לכיתת הצילום ולמעבדת הפיזיקה. ג'ייסון אומר
לי שהוא לא מאמין לשמועות. אני מתאפסת רק כשמגיע תורי לדבר.
אני מסתכלת לתוך העיניים שלו במשך הרבה זמן, ממש
עד שאני מפסיקה לחשוב ומתחילה לבהות בצבע הכמעט-שחור של העיניים שלו.
"זה נכון," אני אומרת לבסוף ומשפילה
מבט. כל מה שאני מצליחה לחשוב זה, אני לא מאמינה שאני עושה את זה. המחשבות
שלי הן פשוט מין ערבוב של המשפט הזה, ובכל פעם שהוא מסתיים הוא מתחיל מחדש.
"אני מצטערת," אני אומרת. ואז אני
פשוט מסתובבת והולכת. הוא הולך אחרי, אבל אני מתחילה לרוץ כי אני מרגישה את הדמעות
בעיניים שלי ומשום מה אני ממש לא רוצה שג'ייסון יראה אותי בוכה.
ופתאום, כשאני רצה במסדרון בית הספר ובוכה,
אני נתקלת באדם שלא תיארתי לעצמי שאני אפגוש: מורה.
וכך אני מוצאת את עצמי בסיטואציה מביכה
ביותר: אני יושבת במשרד של המנהל, מתאמצת לא לבכות, והוא שואל אותי על ההברזות שלי
משיעורים בזמן האחרון. אחרי בערך רבע שעה הוא חושב שהוא עולה על זה שאני דיכאונית
וקורא ליועצת. אני שונאת יועצות - הן תמיד מדברות אליך בהתנשאות כאילו שהן יודעת
מה טוב בשבילך יותר משאתה יודע. והן (כמו 99 אחוזים מהמבוגרים) חושבות שכל תלמיד
בתיכון שהן רואות רוצה להתאבד וכל תלמידה היא אנורקסית - אז בחמש עשרה הדקות
הנוספות שהיא מנסה לדבר איתי אני פשוט שותקת. היא כנראה מסיקה מזה שיש לי נטיות
אובדניות, והמנהל מסכים לעזוב אותי בקשר להברזות אם אני אפגש עם היועצת המחורבנת
בכל שבוע. אני לא מסכימה לזה בכלל אבל אף אחד לא שואל אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-