אני חושבת שהשאיפה להגיע ליום המושלם הזה התחילה אי שם באוקטובר 2014, אולי יותר לכיוון דצמבר. הגענו לגרמניה אחרי שנהננו שנתיים מהזוגיות שלנו בעודנו נשואים וכבר 7 שנים יחד. החלטנו שעכשיו, עושים ילדים :) M היה פחות בראש הזה כי הוא התחיל רק את הפוסט דוקטורט והדבר האחרון שהוא רצה זה עוד משהו שהוא צריך לחשוב או לדאוג לו, אני לעומת זאת כבר הייתי שלמה עם העניין ורציתי להתחיל. אני פוגשת כל כך הרבה שורות מנשים שאו שזה הריון ראשון והן באופוריה (חיות בסרט חמודות... דמיינו בקול של אירנה מפרלמנט)... או שהצליחו בקלות בפעמים הקודמות ועכשיו לא מבינות למה שהדברים לא יסתדרו מהשנייה הראשונה שהן מנסות. אז אני מאוד צינית לגביהן מן הסתם ומרגישה שהן נאיביות (הייתי מאוד שמחה להיות נאיבית כמוהן תאמינו לי). כמו שכבר כתבתי פה לא פעם אחרי שנה בדיוק של ניסיונות מפרכים+ בדיקות, שגעונות, התיעצויות... נכון ששנה שלוקח לזוג ממוצע גם בלי בעיות בעוד של M היו קצת אז סה"כ ממש בדיעבד לא היה מה להתלונן אבל לכו תסבירו את זה למי שפעם הייתה אותה "חמודה" נאיבית שחשבה שהכל מצליח מפעם ראשונה נו מקסימום שנייה.. ואז הצלחנו :) משום מה מהרגע הראשון הייתי טרודה, משהו מעמוק בפנים אמר לי שזה לא הולך להסתדר שמשהו.. לא יודעת אפילו. אולי זה הפחד מהלא נודע דיבר, לא יודעת. הקטע המצחיק שמשהו עמוק בפנים אמר לי שזה בן וצדק אבל זה 50/50 אז לא כזה קשה לנחש... :) אחרי 4.5 חודשים קרה מה שקרה כבר חפרתי על זה לא מעט והסיפור הסתיים בצורה טראגית. אחרי 3 חודשים לא פשוטים חזרנו לנסות. אחרי כמה כשלונות טסנו לטיול מהמם בספרד המדהימה ושם התחילה ההשתטחות או האינטרפרטציה שלי להשתטחות על קברי צדיקים. כיוון שאנחנו באירופה הצדיקים או הקדושים המעונים הנוצרים היו יותר זמינים אז סלחו לי על חוסר הקורקטיות אבל החלטתי שזה לא משנה באמת למי פונים אם זה יהודי, נוצרי או בודהה בתאילנד, או היקום בכל יום שיצאתי החוצה... בכל מקרה... אולי כיוון שדיברתי עברית לקח להם יותר זמן להבין או שסתם היה תור ארוך וחייבים לכבד את מי שמחכה לפניך בתור, אז חיכיתי. רק היה לי מאוד קשה עם מי שעבר בלי תור, יעני "אני רק שאלה"... ואלה??? רק שאלה??? פעם שלישית??? החינוך הסובייטי שלי לא אפשר הפרות מהסוג הזה אז עמדתי בסבלנות (טוב לא באמת בסבלנות אבל עמדתי). אחרי שחזרנו מספרד המשכנו לנסות איזה חצי שנה.. לא עזר כל כך... ואז החלטנו שלוקחים הפסקה וטסים לתאילנד החלומית. עושים משהו נטו בשביל עצמינו, טסים לחודש (הייתי לוקחת יותר אם לא M הוורקוהוליק שינק את זה מאמו..). ובאמת אחרי צלילות ושנירקולים, כרישים וכרישים ליוויתנים החיים מחייכים... חזרנו, חזרנו וחזרנו לנסות. החלטתי שהפעם (כמה שאפשר) לוקחים את זה באיזי. זה לא אומר שלא נישבר, זה לא אומר שיהיה קל אבל זה אומר שאנחנו לא מתאבדים על זה אלא נהנים מזה וכיוון שכפי שידוע לא אנחנו מחליטים על הטיימינג (כי בכל זאת אני לא סופרוומן כמו גל גדות שמכניסה הריון ללוז בין סרטים וזה אשכרה קורה, ואפילו לא בר רפאלי שממצמצת לכיוון בעלה ובכוח המבט נכנסת להריון...) אז החלטנו לפחות לנסות להנות מהתהליך. ובאמת נהננו, עבדתי על עצמי, שמתי לי למטרה לשים את עצמי לפני המטרה ולדאוג לבריאות הנפשית שלי ולזוגיות שלי וכשזה יקרה זה יהיה הדבר הכי מופלא בעולם.
לפני כמה ימים כתבה לי בת דודה של M, היא סיפרה לי שעוד זוג חברים בהריון שלישי. בד"כ זה כמו אגרוף בבטן, הלב שלי מתכווץ רק מלשמוע את זה.. הפעם זה לא קרה. ניסיתי להבין מה עובר עלי? יש לי חום? איפה הקנאה, הכעס? אין, נעלמו, מה השתחררתי?? למדתי לפרגן לאחרים שומו שמיים?! או רגע... אולי אני בהריון? אולי כבר לא איכפת לי כי אני הולכת לקבל את הפרס שלי בשאיפה??? המחשבה הזאת ליוותה אותי כמה ימים יחד עם השקמה ב 6 בבוקר וחום שחר גבוה הא ומלא פיפי, בכי משום מקום בכל נושא, או לחילופין עצבים מ 0-100, אתמול התחילו לי גם קרייבינגז אחרי שטעמנו בפסטיבל קוסקוס עם רטבים צפון אפריקאיים... בכל מקרה, האפליקציה מראה שאני צריכה להתאפק עוד 3 ימים אבל בחיאת מי מסוגל... מה גם שהייתה בי מין שלווה וביטחון שהפעם זה הצליח.. איך אפשר להסביר, הגוף ידע איכשהו. אז היום קמתי לעשות את הבדיקה, נו ומה... Schwanger! המילה שכל כך חיכיתי לראות על המסך הקטן!!! הלב שלי טס על 200 אבל בפנים רוגע ושלווה כאילו אני מבינה שהכל יהיה בסדר וגם שמה שלא יהיה, יהיה בסדר. M התרגש בדרך השקטה שלו שזה בעיקר אופטימיות זהירה ומחשבות של "היא לא תוכל לצלול עכשיו מלא זמן" ו"איך נעשה סקס?!" ועם כל זה ההתרגשות עצומה! המחשבונים אומרים מרץ 2018 ואנחנו באקסטזה... תהיה לנו בת (הרגשה פנימית קשה להסביר) או בן זה גם ככה 50/50 ;) ומה שיוצא אני מרוצה רק שיהיו בריאים ושלמים כל השאר אנחנו נדאג לו :) ! אז אנחנו מנסים לשדר אחד לשני עסקים כרגיל ומקווים הכי בעולם שהפעם יסתדר! שיהיה הריון תקין, משעמם, בריא, עגול ושניצא בידיים מלאות אושר צווח :) טפו טפו טפו 5 פעמים חמסה שום בצל אבני קריסטלים ושאר ירקות... עדיין קשה לי להאמין אבל הבדיקה אומרת שכן ואני ממש מקווה שבאמת אפשר סופסוף להאמין ולקוות. החלטנו לא לספר אפילו להורים עד שנחזור לארץ או עד שיבואו לבקר אם יבואו, ככה נקצר את זמן ההמתנה ונפחית ציפיות ליתר ביטחון... כל כך בא לי שהכל יעבור ברוגע ובשלום הפעם, שהתחושה הפנימית השלווה והבטוחה שלי תשמר ותשמור עלינו ושבאמת יצליח. אני כל יום קמה בתפילה שהפעם הכל יצליח בפשטות ובבריאות, ההקשה שהפעם... פה בגרמניה עד שבוע 8 אין בכלל מה להגיע לרופא (לעומת ישראל שישר רצים לבדיקות ועניינים), הם פה לא מחשיבים אותך עד אז, כנראה מתחילים מלראות דופק ואז מוכנים להודות שבאמת יש הריון :) אז נצטרך לחכות עוד 4 שבועות ו 3 ימים בלי לדעת כלום עד שנוכל להווכח שהכל תקין וזורם באמת. עד אז נתאזר בסבלנות ונחיה בידיעה שהכל טוב ושאנחנו בדרך הנכונה ומקווה שאז נקבל הוכחה נוספת לזה :) אני ואנחנו מנסים להיות אופטימיים הכל הכוח
כינוי:
JRB
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
