חוקרים את החיים מעבר לים וגם... החלטנו להקים משפחה |
| 11/2017
גרמנים וזה :)
עוד חודשיים אנחנו טסים אפילו קצת פחות, לא להאמין! היינו פה 3 שנים ושלושה חודשים, מטורף!
בדיוק דיברנו עם M כמה החויה הזאת לא פשוטה וטריויאלית וכמה אנחנו לא יכולים יותר לראות ולשמוע גרמנית.
אני כבר ויתרתי על לנסות לתקשר בגרמנית א כי למדתי את השפה לפני 3 שנים ועכשיו הרב ברח ממני כי אני לא
מדברת בשוטף וגם כי פשוט לא בא לי על זה, על התרבות הזאת על המנהגים שלהם והבדיחות הפשוט לא מצחיקות...
אנחנו כבר לחלוטין מוכנים לחזור ואני יודעת שזה הולך להיות מעניין אבל אנחנו יחד וביחד הכל קל יותר.
סיפור משעשע שקרה לנו אתמול התחיל מכך שאנחנו צריכים למכור את כל תכולת הבית.
זה לא פשוט לי מהפן ששהגרמנים קמצנים בטירוף ואני שונאת להתמקח על כל יורו מחד ושונאת להרגיש פראיירית מאידך...
אבל בהתנדבות מישהי התלהבה מהספה שלנו עם השזלונג שאנחנו מוכרים ב 120 יורו (500 ש"ח).
היא אמרה שתבוא עם הבת שלה לראות כי זה עבורה.
בשבת בבוקר היא כתבה שהן יצאו ויהיו אצלינו עוד משהו כמו 45 ד'.
בדיוק קמנו אז M ארגן ארוחת בוקר כדי שנאכל לפני שהן באות.
משהו כמו 2-3 ד' מהרגע שבאנו להתיישב צלצלול בדלת.
החברה (42) הגיעה עם הבנות שלה 10 ו2.
הזמנו אותם להכנס, הראנו להם את הספה וכמובן שהצעתי להן משהו לשתות והתנצלתי שאין לי משהו נחמד לתת ליד
כי אנחנו בדיאטה ומנסים לא להכניס מתוקים לבית (והצעתי סנדויץ חחח).
בהתחלה הן לא היו בטוחות אבל כשאמרתי קפוצ'ינו החברה מהעבודה לא הצליחה לעמוד בזה חחחח
היא הפשיטה את הקטנה (קר כבר אז הילדה הייתה לבושה ב 2 שכבות) והן התפרסו...
העניין הוא שגם אין לי את הגרמנית כדי לערוך שיחה (או לה את האנגלית) ובכלל הבטן שלי מקרקרת כי בדיוק באנו לאכול ו M יושב בשולחן וצופה בכל הנעשה בעיניים גדולות ומת להתחיל לאכול (אישרתי כמובן כי חבל ששנינו נתייבש..).
אז התיישבנו על הספה וכיוון שלא היה כל כך על מה לדבר עשיתי טעות והדלקתי לקטנה סרט מצויר,
אבל לא חשבתי קדימה ושמתי את הלופ של השעתיים חחחחח
סיימנו את הקפוצ'ינו/תה... ואנחנו רואות מצוירים....
אוקיי....
הילדה החליטה שהיא נשארת אצלינו ואמרה לאמא שלה יפה בי בי חחחחח
ואז התחילה מסכת השיכנועים. הילדה ממש לא התרצתה, אפילו כשכבר סיימנו את הפרק (זה היה קצר למזלי) וכיבינו היא מצאה במה לשחק בדירה (דירת 2 חדרים).
היא שיחקה בהתחלה עם דלעת מפלסטיק, טיילה ושרה לעצמה בקול מתוק, אחר כך היא מצאה את חולץ הנעליים והחליטה שהיא פיראטית...
כיוון שלצערי הגרמנית שלי מאוד מוגבלת לא יכולתי לעזור בשכנועים וכלום לא עזר, לא מוכנה לשים מכנסיים וללכת וזהו. אמא כבר ניסתה (ניסיון ממש לא אמין) לעשות כאילו היא הולכת (הילדה חכמה והבינה שתם מתמרנים אותה ולא הסכימה). חשבתי שבשלב הזה (אחרי משהו כמו 20 ד' שכנועים) האמא תהפוך לקצת יותר אסרטיבית ותגיד לילדה בקול רציני, שזהו,סיימנו לשחק, האנשים הנחמדים פה רוצים לאכול ארוחת בוקר ואנחנו צריכות ללכת הביתה.
שאם היא לא תתלבש עכשיו היא והאחות הולכות ובאמת ללכת, שזה יראה אמיתי...
המציאות הייתה שהאמא בקול מתוק ומתרפס המשיכה לשכנע את הילדה להתלבש וזו שלא ראתה צורך ממשי או עמדה ברורה מהאמא המשיכה בשלה (ובצדק אם שואלים אותי גם אני לא הייתי טורחת אם היו משכנעים אותי ככה).
לבסוף איכשהו הן הלכו.
לפני כן כמובן הספקנו לסכם שהן לוקחות את הספה והאמא אמרה שהן יצטרכו לחסוך (500 ש"ח נו בחיאת! וזו לא איזו משפחה קשת יום, החיים זולים בגרמניה ומספיק שאחד עובד בעבודה סבירה חיים יופי טופי אז 500 ש"ח 5 פעמים את אומרת לי שצריך לחסוך??)
טוב לא יודעת, אי אפשר לשפוט אבל אני שונאת להתעסק בזוטות האלו ואולי סתם יש לי מזל שיש לי אפשרות שלא.
בכל מקרה אחרי שהן הלכו התפתח בנינו דיון על חינוך גרמני וכו'...
זה מעניין כי הגרמנים כל כך מפוחדים משרותי הרווחה ושיקחו את הילד שהם מפחדים להרים את הקול או להיות רציניים במידה אסרטיבית עם הילדים (וזה בא מפאקינג גרמנים....!). כאילו שלא לדבר על העבר, ראינו איך אתם מחנכים את הכלבים פה, אז יאלה...
זה מעניין שפה ילד בוכה מהשנייה שזה מתחיל זה כמו אזעקה לאזניים שלהם וישר רואים מבטים שופטים ומחמירים לאמא וצקצוקים מכל עבר וגם אני הפכתי רגישה האמת כי פשוט אין את זה.
אם הילד בוכה האמא תעשה שמיניות כדי בשניה לגרום לו לסיים את הנושא ותעשה את זה בצורה מאוד עדינה ונחמדה
או שפשוט תדחוף לו איזה סם מרגיע כדי שיחדל (שמעתי שזו פרקטיקה רווחת פה ובצרפת).
לפני יומיים הייתי בחנות והיה תינוק שלא הפסיק לבכות והרגשתי שהאוזניים שלי עומדות להתפוצץ ונהייתי כללל כך עצבנית שלא להאמין.
עמדתי וחשבתי מה יש לך??? זה ילד ומותר לו לבכות והכל טבעי והגיוני מה הסיפור? אבל כנראה ההרגל הזה
ואני באמת רואה שזה פשוט ממש לא מקובל פה.
חזרה לאמא שלנו...
אז אמרתי ל M שנראה לי שעם כל הכבוד לרווחה ולנחמדות אם היא לא תהיה אסרטיבית איך הילדה תלמד גבולות?
איך תדע מתי להפסיק ומה מותר? הרי זה גם חשוב, לדעת שיש הורה שהוא לא איטריה (noodle) אלה דמות סמכותית
שלא נכנעת לכל רצון וגחמה ומוותרת, הרי אם לא תרגיש שיש דמות כזאת לא תחשוב שיש לה ביטחון בחיים כי אם היא מתקפלת מילדה קטנה אז מה יהיה עם איום אמיתי? הילדה תבין שהיא צריכה להסתדר לבד!
(אולי זו רק שאני שרואה את זה ככה וזה מעוות?)
בכל מקרה, בהתחשב בזה שהילדים (והכלבים) פה כל כך מחונכים לא ברור באיזה שלב זה קורה בכלל.
האם הם לומדים מהסביבה? האם בביה"ס יש כללים מאוד נוקשים אז הם נהיים צייתנים?
האבות גם נראים איטריטיים למדי אז לא נראה לי ששם הפתרון...
בכל מקרה לא ברור...
M חושבת שהסביבה והחינוך הוותרני פשוט מרכך אותם כי אין להם סיבה להלחם על משהו או להיות אסרטיביים הכל אוד פשוט ורגוע.
יש חוקים וכללים ואין גמישות בהם, הכל מתקתק, הכל רגוע למה צריך כוח ואסרטיביות...
הילדים לא מנסים להשיג יותר מדי כי פשוט יש והם לא צריכים להלחם על זה אז הם הופכים למבוגרים רגועים ומאפשרים...
אולי הוא צודק..
אולי היא לא ממש דוגמא.
אולי במצב אחר היא הייתה נוהגת אחרת וסתם לא הרגישה נעים ממני.
בכל זאת הסיטואציה נראתה בערך ככה: M יושב בשולחן, אני על הספה והאמא על הרצפה מנסה לשכנע את הילדה (וזה לא שלא הצעתי לה לעשות את זה על הספה חחח) אבל זה חלל אחד ואין לנו שפה לדבר...
בקיצור הזוי :)
| |
|
כינוי:
JRB
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
