ישראל.... טיסה לאיסטנבול, הריחות שעוטפים את סלון המטוס ברורים לאור לבוש רב הנוכחים ובכל זאת קיץ... באיסטנבול מחכות לי 4 שעות המתנה קצת מייגעות שבסופן טיסה רועשת עם סבתא חנה, ר'חל ועוד מיני בריות מעניינות שנדחפות כאילו אם לא יספיקו יפספסו את המטוס... נוחתים ב 4 בבוקר בארץ ואני כמו תיירת עומדת בתור להעביר את הדרכון במכשיר הביומטרי כאשר חבורות חבורות עוקפים אותי בלי ליצור קשר עין (הגיע הזמן להזכר בתרגיל הזה, בכל זאת הגעתי לארץ הקודש (וההתחשבות))... כאשר אני מתרעמת על כך ל"תייר" חוזר אחר שעומד לידי הוא דוחף אותי בעדינות קדימה ומסביר שאם לא אפעיל מרפקים אנחנו יכולים לעמוד פה עוד כמה שעות... אוספת את הכבודה הכבדה שלי שאספתי ופרקתי כ- 7 פעמים ולבסוף במקום להחזיר קצת דברים לארץ הבאתי מלא מתנות (צפוי). מצליחה בדרך נס לתפוס אוטובוס לנתניה כי הרכבת לא פועלת עקב עבודות בכביש, מגיעה לבידוק ומתחילה לשקשק מאיך ארים את המזוודה שדחפתי לתוכה 20 ק"ג בשביל הבידוק הבטחוני ואז מבינה כמה טוב בארץ כאשר ניגש אלי חתיך חסון ובלי לדבר יותר מדי עם קריצה עוזר לכל הגברות ואפילו לבחור דתי שמעביר בית במזוודה לעבור את הבידוק. אני מתפתה לתת לו טיפ או נשיקה (בכל זאת ממש ריגש אותי..). מגיעה לבסוף הביתה, 8 בבוקר, מצלצלת בדלת, אחי שהפך להיות בשנים האחרונות ענקי ושרירי פותח ומתנפל עלי בחיבוקים ונשיקות!!! הוא בהלם, "אני לא מאמין!!! את תהיי בטקס שלי!!!" אני מחפשת את אמא... הוא ממלמל שאמא הלכה להביא הפניה לביה"ח, סבתא שאושפזה לפני חודש ונשלחה הביתה שוב עם כאבים.. אמא חוזרת ולא מבינה מי אני ומה קורה פה בכלל, לוקח לה שניה להתחיל לבכות ולהתנפל עלי בחיבוקים! היא מסבירה לי שאין ברירה והן צריכות שוב לעלות לביה"ח... אני בלי ביטוח רכב ואחרי לילה ללא שינה אז מחליטים שאשאר עם אחי וככה גם אספיק להסתפר ולעזור לו לבחור משקפיים והן בינתים יעלו ונראה מה קורה.. אני אחרי שינה של כמה שעות מגשימה חלום בן שנתיים ומסתפרת! נראית כמו אריה מתולתל ומזה מרוצה!!! אמא מודיעה ששחררו אותן והן חוזרות הביתה. שלושתינו מנסים לשעשע את סבתא שנראית רע מאוד ועוד עולה לה החום... בערב אני מתחפפת מהבית בבושת פנים, לא ככה תיארתי לעצמי את הביקור. את השבת מבלים סביב משמרת סבתא אבל המצב נראה לא מזהיר, מחליטים להבין מה קורה בראשון. אמא מעירה אותי ואומרת שיש ביטוח (היא לא ממש נוהגת מחוץ לעיר) ואנחנו צריכות לקחת שוב את סבתא לביה"ח ואז ניסע לטקס סיום קורס של אחי ודוד שלי יחליף אותנו בביה"ח. וככה אנחנו מתחילים את הטרפת של השבוע... הנסיעה עוברת חלק דווקא, אני זוכרת איך לנהוג ואפילו ממש נהנת מזה. מביה"ח טסים לטקס, שמסתמן כהצלחה! החברה של אחי ביחידה מקסימים והמשפחות ובכלל הכל נראה ממש נחמד ומעניין ואנחנו גאות בו בטירוף. כאשר לגמרי Out of the blue מכריזים עליו כעל מצטיין הקורס ומעלים אותו בדרגה לפני כולם אז אמא שלי כבר במוד בכי ואני במוד גאוה וצילום!!! איזה תותח!!! בדרך חזרה אנחנו כבר שפוכות ומבינות שהשבוע הולך להיות מעניין, משמרות בביה"ח כאשר זה סיפור בפני עצמו.. אני, אחרי שכבר לצערי יש לי עם מה להשוות כבר שכחתי מכל ההתרשמויות שלי מהארץ ומההשואות ומהדברים וכולי בענייני בתי חולים... האמת שבערבים אני כן גונבת לעצמי זמן ויוצאת ונפגשת עם חברים אבל כמובן שנוצר פעם בין מה שציפיתי למה שקורה. מצד אחד מזל שככה הגעתי ואני יכולה לעזור לאמא שלי שכבר שפוכה וגמורה כי לא ישנה חודש וטיפלה בסבתא ומצד שני מתגנבות מחשבות אנוכיות של ואו איך ראיתי אחרת את החופשה הזאת.. מאוד שונה כמובן אבל כל זה זז הצידה, אני שמחה שאני יכולה לעזור למשפחה שלי, זה מה שחשוב. אמא שלי סופסוף מצליחה לישון בלילות כי יודעת שאני עוזרת לה וסבתא לאט לאט תופסת צבע וחיות. הדבר אגב הכי בולט לי בארץ מעבר לכל הדברים הרגילים זה הרעש, אני חושבת שהרעש הוא מזה שאני פתאום מבינה מה אומרים ולכן אם בגרמניה הכל נשמע כמו רעש רקע שאני יכולה בקלות להתנתק ממנו, פה הכל נשמע כאילו אני שומעת מחשבות של אנשים אבל התרגלתי לזה כבר ודי מהר. בית החולים מקום הזוי, מלא רופאים, אחים ואחיות, צוות ומה לא אבל לא משנה מה מבקשים זה פשוט לא קורה, אפשר להגיד ל 4 אנשים משהו והם פשוט יעלמו לאנשהו ובחזור כבר לא יזכרו על מה היה מדובר, או מבחינת ההבחנות, כמה אנשים ככה דעות והן גם לא מעט פעמים הפוכות ואף אחד לא מתבייש להתווכח מולנו ובסוף להשאיר אותנו פעורות פה בלי שום תשובה. אני מגיעה למסקנה שהרפואה היא בכל מקום רפואת גוגל ולא בטוח שצריך בשביל לאבחן ללמוד 7 שנים.. הרבה פעמים דווקא הדברים המובנים מאליהם לא מגיעים לחכמים האלו לראש מרב מקרים מסובכים והגיון פשוט הופך אצלם לקוביה הונגרית. בקיצור, עדיף להיות עשיר ובריא מעני וחולה... היתרון פה שלפחות מבינים אותנו ואנחנו מבינים אותם (נו נגיד..) אבל בגדול הכל אותו החרטא... בבקשה תהיו בריאים! כל השאר שטויות! האמת שעכשיו נראה שסבתא משתפרת ולכן יותר קל וגם דוד שלי קופץ אליה (שאר הנכדים לא כזה משתתפים למען האמת ואני מבינה שאני הנכדה הכי טובה ;) או לפחות הכי מצפונית חחח). אתמול לצערי נאלצתי לבקר את סבא שלי... זה סיפור בפני עצמו למען האמת. הוא תמיד היה נהדר איתי, אין מה לומר לא יכולות להיות לי טענות, אבל... כאשר אמא ודוד שלי היו קטנים היה עושה לסבתא את המוות וממרר לה את החיים (שותה, משחק, מתעלל בה..). כשהייתי ב-יא' זה הגיע למצב שדוד שלי תפס אותו מנסה לחנוק את סבתא, לאחר מכן היא אמרה מספיק ודי ומצאה לעצמה דירה לבד, לידינו. דוד שלי אגב משום מה תמיד היה איכשהו בצד של סבא ואפילו את המקרה המזעזע הזה לא ממש מנע אלא הסתכל מהצד.. לפני כמה שנים סבא שלי שוב התחיל להחליק מהמסילה וכבר התחיל סיפור התעללות דומה עם אשתו של דוד שלי. הם סבלו בשקט עד שהיו כמה פיצוצים ולבסוף פיצוץ גדול. נוצר מצב שסבא נשאר בדירה שלהם (בהתחלה דודים שלי גרו עם בנות דודות שלי וסבא וסבתא באותו הבית) והם נאלצו לעזוב כי לא יכלו עוד. זה גרר הפסדי כסף, החלפת מקומות עבודה ועוד המון בעיות ברמות שונות ואפילו משפט מול סבא שלי שלגמרי איבד את הצפון. לבסוף זה סוג של נגמר אבל המצב כרגע הוא שסבא בקשר רק עם אמא שלי (שלא רוצה להיות בקשר אתו כי התעלל שנים בסבתא שלי), אבא שלי שעוזר לו כי "לא נעים" איתי ועם אחי. יצא בפוקס שפגשתי אותו (בכלל לא הייתי בטוחה אם אני רוצה לספר לו שאני בארץ) והוא כמובן הזמין אותי אליו לדירה החדשה שדוד שלי שעובד נורא קשה נאלץ להשכיר לו אחרי שסבא גם חירב לו את הבית המשותף וגם כולם נאלצו לעזוב אותו. מאוד לא רציתי אבל איזו ברירה יש לי... הלכתי אליו והוא התחיל לבכות לי שכולם זרקו אותו והוא כזה מסכן... אם הייתי אדם מהצד אפילו הייתי מרחמת עליו, אבל כיוון שאני יודעת את כל החרא שהוא העביר את כולם שנים, אני מתקשה לרחם עליו... מצד שני, לי אישית הוא לא עשה כלום אז איך אתנתק ממנו לגמרי?! בקיצור דילמה... הבעיה שכולם מרגישים בנוח לנפנף אותו וגם בצדק אבל ממש לא בא לי להיות האחרונה ששולפת את היד וזאת שנשארת להתעסק אתו... בינתים זה אני ואבא בתוך ערימת החרא הזאת שאף אחד לא רוצה להריח ולנו לא נעים לעזוב כמו שהיא. אבא אגב בכלל חוזר שבוע הבא ואני אשאר ליום ההולדת שלו בסוף שבוע הבא ואז אטוס ל M שכבר ממש התגעגעתי אליו ושחוזר אוטוטו מכנס בארה"ב שם נחל הצלחה והזיע את החיים. זה מזכיר לי את ההרצאה בטד על אינטרוורטים וכמה קשה להם לדבר מול קהל, אצל M זה מתבטא בהזעה מפחידה, מסכן שלי! זהו בעצם בינתיים, מנסה לבלות כמה שיותר עם כולם וזה דווקא סוג של יוצא באופן מפתיע :) אפילו הנסיעות לביה"ח מאפשרות לי ולאמא לקשקש מלא אז זה נחמד, אני ממש שמחה שאני יכולה לעזור לה.
אתמול בלילה ראיתי כמה סרטים שאני חייבת להמליץ עליהם: הנערה הדנית- זה היה כל כך נוגע, רומנטי ויפה שאני פשוט חייבת להמליץ, אמנם לא קראתי את הספר אבל הדמויות והמשחק קנו אותי, גם אליסיה ויקאנדר שהייתה פשוט מהממת ומרגשת וממש הרגשתי אותה את איך שהיא נקרעת אבל לא מצליחה לעזוב וגם אדי ראדמיין שהיה פשוט יפה ומדוייק כל כך שאי אפשר היה להפסיק להסתכל! אני חושבת שבכל זאת אקרא את הספר, זה היה בול לנקודה וממש נגע בי.
הסרט השני שראיתי ואני חייבת להמליץ דווקא על הספר זה "הנערה על הרכבת" העניין הוא שאהבתי יותר ואגב מאוד את הספר "הנעלמת" ואת זה דווקא פחות כי הוא יותר פרמטיבי לדעתי אבל עדיין לעומת הסרט שלדעתי מי שלא קרה את הספר זה סתם רצף של בלבול. מזכיר לי את העיבוד לספר "שקרים קטנים גדולים" שכספר היה מעולה לדעתי והסדרה הייתה סתם מתוסבכת ואם לא הייתי קוראת בכלל לא הייתי מבינה מה קרה... אז כן ממליצה, למקרה שכבר קראתם הנעלמת.
יום נישואין 5 שמח לנו :) לקחנו את עצמינו וטסנו רק שנינו לפראג! שכרנו את שרותיה של אישה מהממת, ארגנו טיול הכי כייפי בעולם של 10 ימים כאשר באמצע הייתה החתונה :) זה היה רק של שנינו, לקחו אותנו לכפר מקסים ליד פראג, שם כנסיה ישנה לשעבר מתפקדת כמבצר ומקום לחתונות. הייתה לנו שעה של צילומים נוטפי זיעה בחום של 37 מעלות כאשר הצלם המצחיק אומר לנו להסתכל אחד על השני באהבה ולאחר מכן טקס ארוך ויפה, בו איש פורמלי ורומנטי מקריא לנו מגילה על זוגיות, אהבה, חברות ועוד מיני דברים שתרגמו לנו וריגשו אותנו מאוד! לבסוף חתמנו ונשבענו אמונים והתנשקנו ושתינו שמפניה ובערב השתכרנו, לא זוכרת איך הגעתי לחדר בכלל :) בכל מקרה, בשנים האלו בעיקר ב 5 בהן אנחנו נשואים (מתוך ה 10 שאנחנו ביחד) עברנו כל כך הרבה ואני יכולה להגיד, שאני הכי גאה בנו בעולם! התגברנו על מכשולים קטנים וגדולים, היינו שם האחד בשביל השניה, נהננו, חגגנו, טיילנו ואהבנו ועודנו כמובן! אני יכולה לאחל לנו עוד מלא שנים נהדרות יחד ושנמשיך להשתבח עם השנים כפי שעשינו עד עכשיו ;) ממליצה בחום לראות את ההרצאה המצוינת הזאת :)
יש לי איזה קטע עם מחלות ואנשים חולים, לא יודעת למה, תמיד היה לי. כאילו שאם אני אצפה בסרט או אסתכל על בן אדם זה יהיה איכשהו קשור אלי. יש לנו בבית במשפחה איזה קטע עם זה לא יודעת להסביר אבל רק לאחרונה קלטתי שנו אז מה? אז מה אם אסתכל על מישהו על הספקטרום, נו ו? זה לא מדבק, זה בכלל לא קשור אלי... אני לא יודעת להסביר למה באמת זה איזה משהו שהתפתח אצלי הפוביה הזאת אני רק יודעת שזה קשור למשפחה. בעצם אני כן יודעת, הבן של אח של סבתא שלי הוא עם דיסלקציה קשה אבל גם בלי קשר בחור מאוד לא סימפטי. ההורים שלו בחרו להתעלם מהקשיים שלו והעבירו אותו ביזע דם ודמעות תואר אפילו. הבחור הזה הוא מריר ולא נעים, מפונק ועל הדרך עם הבעיות שלו (שלדעתי עם חינוך ויחס נכון יכלו שלא להיות כזה סיפור...) וככה גדלתי וזה השפיע עלי מחלה= רע מאוד! בכל מקרה, למה אני בכלל כותבת את זה (זה משהו שאני מתביישת בו למען האמת..) כי לאחרונה התחלתי לצפות בסדרה ואני מרגישה שאני פשוט חייבת להמליץ עליה ואני גם קצת גאה בעצמי שראיתי שהנושא שלה זה מישהו עם בעיה ולא נרתעתי אלא המשכתי לראות (זה משהו בשבילי). למי שקרא את הספר המצוין "פרוייקט רוזי" The Rosie Project Novel by Graeme Simsion ‘ואהב יכולה להבטיח שזה ממתק גם. אני לא יכולה להסביר אבל הסדרה הזאת שאמנם היא לדעתי מתוקה ומושלמת מדי ובטח רחוקה מהמציאות אבל היא מעלה נושאים כל כך חשובים ועוטפת אותם אמנם בעטיפה יפה ואופטימית אבל יש משהו כל כך נוגע בהגשה שאני, שכפי שאמרתי מאוד קשה לי לגעת בנושאים האלו, ממש אהבתי לראות.
כינוי:
JRB
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
