| 12/2012
אני רוצה לומר לך מה אני מרגישה
רוצה להגיד לך מה שאני מרגישה אחרי כל השבועות, שהצטברו לאט לאט לחודשים ארוכים.
כל הדברים שחשבתי שאני מצליחה לסכם אותם - באת ושוב עשית לי בלאגן במחשבות.
אז עכשיו, כאן, חד וחלק אני אסכם, אני אכתוב מהלב, עם כל הכאב.
והפעם, אתה לא תבלבל אותי ותגרום לי למחוק את השורות.
זה התחיל מתורנות נקיון מטומטמת. בפעם הראשונה מאז הריב(שהתרחש לפני שנה)באת וביקשת לדבר
הופתעתי. ממש לא תאם לאופי שלך לבוא ולדבר, בטח שלא איתי, על נושאים שקשורים לריב שהתרחש לפני שנה(אני לא אפרט)
התחלת להגיד שאתה מצטער. עוד יותר הופתעתי. זה כ"כ לא התאים לך. להצטער!? ועוד בפני?! הייתי בשוק.
משם זה המשיך להתעלמות של כמה שבועות, עד שאני זו שרצתה לדבר.
שלחתי לך פתק, שתיפגש איתי באיזור החביב עלי.
ישבתי וישבתי במשך דקות שנראו לי כמו נצח, ובול כשקמתי ללכת - כי חשבתי שלא תבוא, באת.
אין לי מושג איך לתאר את הרגשת השמחה הזו שהרגשתי אז. עדיין לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיך, ועוצמת הרגשות שלי אליך לא הייתה ברמה כפי שהיא היום.
המשכנו לדבר, ושמחתי לדעת שיש בנינו מכנה משותף.
משם זה המשיך לידידות +, כלומר, היו כמה רגעים מלאי אינטימיות שלי ושלך, אבל כל השאר היה במסגרת ידידות.
חזרת איתי ועם חברותיי הביתה. היה לנו כ"כ נחמד ביחד. אתה זוכר? שרדפתי אחריך עם כמות של דשא ביד, שלאחר מיכן החלטת לנקום וכששתיתי הפתעת אותי עם עוד עשבים? כמו בקומדיות הרומנטיות המטומטמות האלה, שבסוף השנים התאהבו.
בהתחלה, הייתי בטוחה שזה הדדי.
ואז הגיע השלב של ההתרחקות
בהתחלה, פשוט תירצת למה אתה לא יכול לבוא איתנו יותר
אחר כך זה המשיך לזה שסיננת אותי כששלחתי לך פתק שאנחנו צריכים לדבר
וכשהתקשרתי? תגובה דומה. טענת ש"יש אצלך מישהו" ברור שביררתי, ולפי המקורות, לא היה שם אף אחד.
הבטחת לי שתחזור אליי ולא חזרת.
אתה יודע איך הרגשתי!?
כל פינה בגוף הכאיבה לי. באותו רגע צרחתי שבה לי שתעלם, שתלך, שתתרחק. רציתי לשכוח את הכל, את הידידות, את האהבה הזו שאני עדיין מרגישה היום.
עד שבסוף זה הגיע להתעלמות מוחלטת, ואפילו לקטעים שירדת עליי באוטובוס
את הכאב שאני מרגישה קשה לי להסביר. זו תערובת של אכזבה, של כעס, של כאב, של תסכול ובעיקר של בלבול.
בכל יום אני זועקת שתלך, שתתרחק, אבל אחרי שאתה מתרחק, אני מתחננת שתחזור
מרגישה על רכבת הרים. פעם למעלה, פעם למטה
ואתה? לגמרי תורם לזה. אתה משחק איתי. תודה.
בהתחלה אתה שואל אותי "מה קורה" ו"מה נשמע"
ואז אתה מגיע בסוף יום הלימודים, עם החיוך הזה שלך, ואומר "בה לך ללבוש את הסוויטשרט הזה? הוא עם נזלת" וצוחק את הצחוק המרושע שלך, שלפעמים נשמע בעניי כמו הדבר הכי יפה בעולם.
אז בה לי לצרוח עליך את התסכולים שלי. ואז אתה תשתוק ותלך. ובצדק, לא יהיה לך מה לומר לטובתך.
וזה כואב, רק שתדע
וזו ההרגשה שחשים שנבגדים.
רגע..אני מתבלבלת. נבגדתי? לא היה בנינו משהו מיוחד, למעט הסודות והרגעים האלה של הבנה
אני רוצה לומר לך את כל זה בפרצוף, לא ברור לי למה אני עדיין שותקת
אולי כי אני מפחדת מהתגובה שלך. בדמיוני אני לא פוחדת, אבל במציאות אני יודעת שזה שונה מהדימיון, ושאולי המגע איתך יתנתק סופית
ואת הסיכון הזה אני לא מוכנה לקחת
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
