מחייכת לעצמי. מביטה במראה. הפעם לא בוחנת את כל הפצעונים החדשים שיצאו, או את השער שלי, שמזדקר מעל הראש שלי בצורת תלתלים פרועים כמו כתר.
הפעם אני מחייכת למי שאני רואה במראה. אוהבת אותה. איך שהיא נראת, את היכולת שלה לבטא, את התכונות שבה.
אוהבת את מה שאני רואה. הפעם לא רואה ממטר את הפצעונים שבולטים לעין, לא רואה את השערות שאני צריכה שוב להוריד בשעווה.
רואה ילדה גבוהה, רזה. יפה. אוהבת את עצמי.
הפעם לא ברחתי למקלחת בשביל לשטוף מעצמי את התחושה המגעילה. הפעם נכנסת בשביל להרגע עוד יותר, לתת לשמחה שאופפת אותי להימשך. נותנת למחשבות שלי לזרום, לא עוצרת אותן. חושבת עליו, על האהבה החזקה שאני מרגישה כלפיו.
פתאום, אני כבר לא כועסת. לא עליו, על כך שגנב את לבי, ולא על עצמי, שהתאהבתי בו.
הפעם, כשיצאתי מהמקלחת עטופה במגבת. שוב חייכתי לעצמי.
אני יודעת, שבעוד כמה ימים אני אולי אהיה עצובה. או דכאונית. אבל הפעם הבנתי משהו.
יודעת, אתה לא היחיד בעולם. ואני...?
מחייכת. החיוך מתרחב.
יודעת. אני אתגבר.