Know you free, you are free indeed
|
| 1/2013
אתה פשוט יודע. פשוט יודע שזה קרה.
אני לא יודעת איך, אבל משהו אמר לי לרוץ. לרוץ לשם, במלוא הכוח. כאילו אני עומדת לפספס משהו.
ובאמת, נתתי לרגליים שלי להוליך אותי. המוח התנתק מפיקוד.
לפעמים, אני אוהבת לתת לרגליים שלי להוליך אותי. אז, אין היגיון, ולעולם אין גבולות. אז אני מרגישה כאילו יכולתי לעוף, לקפוץ ולגעת בתקרה, לזנק אל תוך המים. אוהבת לנתק את עצמי מהכל. באותם רגעים, אני לא מרגישה כלום, לא חושבת על כלום, לא שומעת כלום. זה רק אני, הרגליים שלי, ותחושות הבטן שלי, שאומרות לי מה נכון ומה לא.
ובאמת, נתתי לכוחות, לכוחות הפראיים שבי לצאת מתוכי, לתת לרגליי לרוץ, בלי מצור וללא שליטה.
ברגעים האלו, אני מרגישה כל כך רגועה, אבל גם כל כך פגיעה. מילה אחת מחזירה אותי למציאות. ואז...נזכרת. כואבת. כואב לי אחר כך.
אבל אני לא מפסיקה לעשות את זה. זה נעים לי לכמה רגעים. זה טוב וזה רע. שני הדברים האלה הולכים באופן מפתיע טוב ביחד.
ברגעים האלה, אני מרגישה כאילו הפסקתי לחיות. כאילו אני חיה, אבל הרגשות שלי נעלמו. זה לא שלא הייתי רוצה להרגיש; להרגיש הוא מה שנותן לנו את הטעם לחיים, אבל באותם רגעים פתאום העולם נראה טוב יותר. תקראו לזה תמימות, תגידו שאני חיה באופוריה...אבל מה אכפת לי. כי לכמה רגעים נעים לי. כי לכמה רגעים אני לא מרגישה טעם מר בגרון, כי הרגשות שלי עדיין ישנים. כי באותם רגעים אני אולי פגיעה, אבל אני מרגישה כל כך טוב, כאילו לקחתי סמים.
וכשהגעתי; לא הבנתי. המקום היה ריק. לא היה שם שום דבר מיוחד. לא הבנתי למה האינסטיקטים שלי אמרו לי לרוץ לשם, לא הבנתי, התבלבלתי. אבל רגע, אי אפשר להרגיש, הרגשות עדיין בתרדמת, לא? ההיגיון התחיל להתעורר בתוכי.
ואז...ידעתי. איחרתי.
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
