מקנאה. על השער הבלונדיני, על העניים היפות. יודעת שגם אני שווה, רוצה להאמין שאני מוצלחת, אבל כשאימא שלי אומרת "תסתכלי על החברות שלך, איך הן מסודרות כ"כ," הלב שלי נשבר לרסיסים. בורחת לחדר. למקלט שלי.
מקנאה בהן ברמות בלתי אפשרויות. על כך שהן מקובלות, שהן יפות, מוכשרות וחכמות. הרי, הן אף פעם לא קיבלו שישים ומטה. תמיד הציונים שלהן טובים יותר משלי.
כועסת. למה את משווה? למה את שטחית כ"כ?
יודעת. הן לא יבינו. וכשאימא שלי אומרת שהיא מתגעגעת לזה שהייתי קטנה ומסודרת, אז, אני חושבת לעצמי את המחשבות, אלה שלא יוצאות מהראש שלי לרגע. ההשוואה הזאת מחרפנת אותי.
גם אני רוצה לחזור להיות קטנה, אני אומרת לעצמי ומותחת את השמיכה מעל לראש גם אני רוצה, פעם אחת, לצאת לחופשה.
גם אני רוצה לברוח. מעצמי.