אחת..אחרת

כינוי: whit wich

מין: נקבה

מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים: אודות הבלוג

קוראים אותי

RSS: לקטעים לתגובות

<< פברואר 2013 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
					1	2
3	4	5	6	7	8	9
10	11	12	13	14	15	16
17	18	19	20	21	22	23
24	25	26	27	28

הבלוג חבר בטבעות:

אפשר לקבל חיבוק?

פמיניסטיות/ם

הוסף מסר

2/2013

אני לא יודעת מה זה להרגיש מאוחדת.
האמת הקשה והכואבת היא, שלא הרגשתי מאוחדת נפשית אם אף אחד.
תמיד היה איזה מצב שבו התסכלתי, ופשוט שתקתי בשעה שכל מי שנקראו "חברים" צחקו. לא הצלחתי להבין על מה.
אני אוהבת אותן. הן תמיד שם, בשבילי.
אבל הן לא רואות את הכאב שלי.
נו ברור; הן יפות, הן חכמות, הן מוכשרות. האחת שפוטה של האחרת. ככה שהן לא יכולות להרגיש לבד - תמיד לאחת תהיה את השפוטה שלה, לצידה.
אחרי הכל, אין אף פעם לא רבות. הסכמה תמידית.
מסתכלת עליהן מהצד. הדמעות עולות לי לעניים.
אוף, למה אני מרגישה כל כך..לבד?
מבודדת מהאנשים? מהחברה? כאילו יש איזו בועה סגורה שסוגרת אליי מכל אבר, ומונעת מימני להרגיש שייכות. מונעת מההרגשה של העובדה שיש לך על מי להניח כתף להיכנס לתוכי ולתת לי להרגיש נעים.
אני יכולה ממש להרגיש אותה, עוטפת את כולי. בלתי נראת, אבל מוחשית. אפשר להרגיש. אם רק מנסים.
הבועה הזו גורמת לי להרגיש מנותקת, או במילים אחרות, אחרת. שונה. לא שייכת.
מחכה לפתח. לפתח שישחרר אותי מה'כלא' שבו אני נמצאת. לא מגיע לי לחיות ב'כלא' כזה.
בנתיים..אני משתגעת בתוכו

נכתב על ידי whit wich , 4/2/2013 14:07
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

<< לקטע הקודם

לבלוג המלא

לקטע הבא >>

939

הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תרשו לי להעיר , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לwhit wich אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על whit wich ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה