Know you free, you are free indeed
|
| 2/2013
גם אני רוצה!
אומנם התאריך הזה כבר היה, אבל אני בכל זאת רוצה לכתוב עליו, כי כל כך כאב לי בתאריך הזה, ולא מצאתי בתוכי את האומץ לספר. עד עכשיו
יום האהבה
אויב. האויב הכי גדול שלי.
התאריך השנוא עליי הגיע. זה התאריך המטומטם הזה, המושלם למאוהבים והנורא לבודדים, לגלמודים, אלו שעומדים בצד ולוטשים את מבטיהם, מנסים למצמץ בענייהם, להעלים את הדמעות.
רואה את המתנות העטופות והמושקעות מונחות על השולחנות הסמוכים של חברותיי, והקנאה בוערת בתוכי. עוד יום אהבה בודד. איזה יום נהדר.
הבנות מצחקקות בטיפשות, מקריאות לי את המכתבים המתוקים עד בחילה, כל מילה מלטפת, אוהבת, ננצרת. מעלה את הביטחון העצמי, לצד שלי, שנרמס.
"איזה כיף שיש לי חבר!" אני שומעת אותן אומרות בערך עשר פעמים בערך, ומתכווצת. אין מחזרים. אין אהבה באוויר.
רוצה גם להתרגש, ליהנות, להרגיש נאהבת ביום הזה, ולא לענות את עצמי, כשאני חונקת את הדמעות בפנים. אחרי הכל, גם אני בנאדם, גם אני רוצה להרגיש, להתרגש, לקבל מכתבים מתוקים עד בחילה.
לי לא מגיע להנות ביום הזה!?
לא רוצה להישאר ליד החברות שלי, בורחת לשרותים. מסתגרת שם.
ילדה אומללה. לא מסוגלת לפרגן.
גם אני רוצה להתרגש מהטימטום הזה, רוצה לצפות לתאריך הזה.
לא להיקבר במיטה שלי ולחכות שיחלפו עשרים וארבע שעות של לבד, עשרים וארבע שעות של בדידות
| |
|
כינוי:
whit wich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
