מקנאה. על השער הבלונדיני, על העניים היפות. יודעת שגם אני שווה, רוצה להאמין שאני מוצלחת, אבל כשאימא שלי אומרת "תסתכלי על החברות שלך, איך הן מסודרות כ"כ," הלב שלי נשבר לרסיסים. בורחת לחדר. למקלט שלי.
מקנאה בהן ברמות בלתי אפשרויות. על כך שהן מקובלות, שהן יפות, מוכשרות וחכמות. הרי, הן אף פעם לא קיבלו שישים ומטה. תמיד הציונים שלהן טובים יותר משלי.
כועסת. למה את משווה? למה את שטחית כ"כ?
יודעת. הן לא יבינו. וכשאימא שלי אומרת שהיא מתגעגעת לזה שהייתי קטנה ומסודרת, אז, אני חושבת לעצמי את המחשבות, אלה שלא יוצאות מהראש שלי לרגע. ההשוואה הזאת מחרפנת אותי.
גם אני רוצה לחזור להיות קטנה, אני אומרת לעצמי ומותחת את השמיכה מעל לראש גם אני רוצה, פעם אחת, לצאת לחופשה.
גם אני רוצה לברוח. מעצמי.

מחייכת לעצמי. מביטה במראה. הפעם לא בוחנת את כל הפצעונים החדשים שיצאו, או את השער שלי, שמזדקר מעל הראש שלי בצורת תלתלים פרועים כמו כתר.
הפעם אני מחייכת למי שאני רואה במראה. אוהבת אותה. איך שהיא נראת, את היכולת שלה לבטא, את התכונות שבה.
אוהבת את מה שאני רואה. הפעם לא רואה ממטר את הפצעונים שבולטים לעין, לא רואה את השערות שאני צריכה שוב להוריד בשעווה.
רואה ילדה גבוהה, רזה. יפה. אוהבת את עצמי.
הפעם לא ברחתי למקלחת בשביל לשטוף מעצמי את התחושה המגעילה. הפעם נכנסת בשביל להרגע עוד יותר, לתת לשמחה שאופפת אותי להימשך. נותנת למחשבות שלי לזרום, לא עוצרת אותן. חושבת עליו, על האהבה החזקה שאני מרגישה כלפיו.
פתאום, אני כבר לא כועסת. לא עליו, על כך שגנב את לבי, ולא על עצמי, שהתאהבתי בו.
הפעם, כשיצאתי מהמקלחת עטופה במגבת. שוב חייכתי לעצמי.
אני יודעת, שבעוד כמה ימים אני אולי אהיה עצובה. או דכאונית. אבל הפעם הבנתי משהו.
יודעת, אתה לא היחיד בעולם. ואני...?
מחייכת. החיוך מתרחב.
יודעת. אני אתגבר.