טאדאם!

הפרק הראשון לסיפור שלי! וואו, אני מתרגשת (:

אז, לסיפור קוראים Under the Moon.

אני מקווה מאוד שתאהבו אותו, הוא הסיפור הראשון שאני מפרסמת בבלוג ((:

עכשיו, אני דיי מתלבטת אם לעשות פוסט דמויות. (למי שלא יודע, זה פוסט בו אני מפרסמת תמונות של הדמויות, כדי שתוכלו להבין איך הן נראות שצורה מוחשית יותר ^^) מצד אחד, זה מעולה. מצד שאני אני רוצה להשאיר מקום לדמיון הפרוע שלכם.. תגידו לי בתגובות מה דעתכם, בסדר?

ובכן, אני מניחה שכבר הבנתם שאני אוהבת לחפור.. ככה שאני אעצור כאן ואתן לכם להנות מהפרק ~

פרק ראשון.

'אני שונאת את העייפות הזאת,' חשבתי לעצמי בשעה שסובבתי את ההגה באיטיות, נכנסת לתוך הרחוב שבו ג'נה גרה.

אמא קוראת לזה "העייפות שלפני". כאילו שהגוף מכין את עצמו לירח המלא וללילה ללא שינה. האמת היא שחשבתי שאחרי כמעט שבע-עשרה שנים אני כבר אתרגל לעניין.. מסתבר שלא.

הגעתי לבית משפחת הוצ'לין וצפצפתי בצופר קצרות על מנת לסמן לג'נה שהגעתי. ידעתי שיש לי שלוש דקות בדיוק עד שכף רגלה של ג'נה תכנס לרכב, אז בינתיים השענתי את ראשי אחורנית בעיניים עצומות.

זה לא שאני לא אוהבת את הלילות של הירח המלא, להפך, אני חיה איתם מאז שנולדתי והם דיי אחלה, רק העייפות הנוראית הזו מפריעה לי. והעניין המוזר הוא, שדווקא ביום שאחרי הירח המלא אני תמיד מלאת מרץ ואנרגיות. אישית, אני חושבת שהעניין מגניב לגמרי. אבל העובדה שיש לי היום מבחן בגיאומטריה שאסור לי להיכשל בו; ממש לא במקום.

הדלת נפתחה וג'נה נכנסה למכונית הכחולה בחיוך רחב, "היי ארין."

"בוקר טוב," חייכתי.

"בוקר מצוין," ג'נה צחקה. היא דחפה את התיק שלה לצידה וסגרה אחריה את הדלת. לחצתי על דוושת הגז והחלנו נוסעות בכוון בית-הספר.

"אז יש תאריך!" ג'נה הכריזה בעיניים בורקות, "יש תאריך להופעה!"

"באמת?" שאלתי בחיוך, "מתי?"

"בעשרים ושמונה למאי, יש דיי הרבה זמן עד אז.." היא אמרה, "אבל אני לא מאמינה שאנחנו באמת עומדים להעלות את 'אגם הברבורים'! זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. ואני באמת מקווה שזה ישתלם אחרי האימון אתמול, הלכו לי הרגליים."

חייכתי. ידעתי כמה העניין חשוב לה. ג'נה היא רקדנית, היא רוקדת מגיל ארבע בערך ולומדת בבית ספר פרטי לריקוד. לפעמים אני פשוט לא מבינה איך היא מצליחה לחיות עם הלימודים והאימונים היומיומיים, ואחר כך יש לה עוד זמן לבלות. זה הגיוני?

"אז... מחר היום הגדול," ג'נה הביטה בי.

"היום הגדול שמגיע כל חודש, כן." חייכתי.

"תגידי, את זוכרת את הסרטון מהירח המלא הקודם – " פתחה ג'נה.

"מחקתי אותו," אמרתי מיד. אך רק מעצם המחשבה על הסרטון המביך והמוזר הזה ג'נה ואני פרצנו בצחוק מתגלגל. תמיד אמרו לנו שיש לנו את אותו צחוק, ולא פעם שאלו את ג'נה ואותי אם אנחנו אחיות. אף פעם לא הבנתי את זה, חוץ מהעובדה שלשתינו יש שיער באותו אורך כמעט וששתינו רזות, אין בינינו שום דמיון. לג'נה יש שיער חום עם נטייה לאדום, ואילו שלי חום בהיר. לי יש עיניים בצבע שוקולד ולג'נה יש עיניים ירוקות ויפות והיא נמוכה ממני כמעט בראש. וחוץ מזה, ג'נה יפיפייה ואני לא. רק בלילות של הירח המלא אני באמת יפה, ואת זה אני יודעת בזכות המצלמות.

"כמה פעמים היית כבר ביער?" שאלה ג'נה לאחר שהצחוק נרגע.

"חמש אם אני לא טועה.." אמרתי, למרות שידעתי שאני לא טועה.

"ואיך זה יכול להיות," שאלה ג'נה, "שעם כל הטיולים שלך בירח המלא עוד לא נתקלת באדם-זאב חתיך? אה, ארין? זה פשוט לא הגיוני. כאילו, מה הקטע – "

צחקתי, "היי, אני בכלל לא בטוחה שאנשי-זאב קיימים.."

ג'נה משכה בכתפה, "את קיימת."

זה נכון, אני קיימת. אבל אני לא אדם-זאב. האמת, אין לי שמץ של מושג איך להגדיר את עצמי. אני קוראת לזה 'ילדת ירח'.

לא, לא 'מוכת ירח' ולא 'סהרורית'. פשוט 'ילדת ירח'. (אולי יותר נכון לומר נערת-ירח אבל זה לא חשוב...) העניין הוא, שמשהו קורה לי בכל ירח מלא. זה לא שאני הופכת למכונת רציחה מוצצת דם או משהו כזה, אני פשוט עושה... דברים. בכל חודש, מהרגע שהירח המלא יוצא ועד הרגע שהוא נעלם והשמש מחליפה את מקומו אני לא בשליטה. אני עושה דברים מבלי להיות מודעת להם, לא דברים רעים או מפחידים, אני פשוט מסתובבת. כשהייתי יותר קטנה הייתי מסתובבת רק בבית, אבל ככל שגדלתי התחלתי גם לצאת ממנו. ואני לא יכולה למנוע את זה בשום צורה. גם כשאני נועלת את החדר או אוטמת את החלונות, אני מצליחה לצאת החוצה ופשוט ללכת בשכונה כמו מין רוח רפאים בלתי מזיקה. פעם גם לא ידעתי איך אני נראית עד שג'נה תיארה לי. האישונים שלי נעלמים, השיער שלי הופך ללבן והעור שלי זוהר. הפנים שלי הופכות למושלמות, הנמשים נעלמים מכל הגוף והשיער מתבדר גם בלי רוח.

ואז, כשהירח נעלם, אני מוצאת את עצמי שוב במיטה בלי שיהיה לי מושג מה קרה בלילה.

נכנסו לחניה של בית הספר, נסעתי לשורה הדרומית ביותר והחניתי את המכונית שלי במקום הקבוע.

מימיני הייתה המכונית השחורה של דני ומשמאלי מכונית פורשה אדומה שלא זיהיתי. ג'נה הביטה בחיוך ברכב האדום, "מעניין אותי איך נראים הבעלים של המפלצת המהממת הזאת.."

צחקתי בקלילות ויצאנו מהרכב לכיוון בית הספר.

ג'נה ואני נכנסנו לבית הספר, צעדתי לכוון הלוקר שלי והכנסתי לתוך התיק את הספרים שנחוצים לי לשעות הראשונות. לאחר מכן איתרתי את ג'נה מדברת עם דני אורמייר, חבר נוסף שלנו.

"היי," נעמדתי לצידו של דני, מסדרת את הכתפייה של התיק.

"ארין," דני חייך וכרך את זרועו סביב כתפי, "כבר שמעת את החדשות הנסערות של ג'נה?"

"ברור," צחקתי. ג'נה המשיכה לספר לדני על השיעור שהיה לה אתמול, ואני בינתיים חיטטתי בתיק על מנת לוודא שלא שחכתי את הארנק במכונית.

כשהרמתי שוב את מבטי, הוא נתקל בשורת הלוקרים שניצבה לאורך הקיר.  בערך עשרה מטרים ממנו, נשענה על אחד הלוקרים נערה שלא הכרתי. היה לה שיער בלונדיני קצר, מבנה גוף אתלטי והיא לבשה ז'קט שחור ועליו מין סימן שלא הצלחתי לראות. היא הביטה בי, או יותר נכון בחנה אותי. ראשה היה מוטה קלות  ועיניה מרוכזות.

'כנראה תלמידה חדשה,' הרהרתי וחייכתי אליה בחביבות רגע לפני שהצטרפתי שוב לשיחה של ג'נה ודני.

כשראינו את המורה להיסטוריה בקצה המסדרון, דני הניד בראשו לכיוון הכיתה, "קדימה."

הם נכנסו לכיתה. עמדתי להיכנס מיד אחריהם, אך כשהסתובבתי התברר שלא סגרתי טוב את התא הקטן של התיק, והארנק, המפתח של הרכב והפלאפון שלי נפלו על הרצפה. התכופפתי מיד על מנת לוודא שלא קרה שום דבר לפלאפון, אחזתי בארנק וכשהושטתי את ידי על מנת לאחוז במפתחות של הרכב יד בהירה אחזה בהם לפני.

הרמתי את מבטי והבטתי בבלונדינית החדשה. היא הזדקפה והושיטה לי את המפתח.

"תודה," אמרתי בחיוך.

"אין בעיה," היה לה קול עדין ונחמד. השפתיים האדומות שלה חייכו.

חייכתי חזרה ונכנסנו יחד לכיתה. הלכתי למקום הקבוע שלי לצד ג'נה, הבלונדינית חיפשה אחר מקום פנוי ולבסוף התיישבה בשורה הראשונה ממש לפני דני.

המורה נכנסה בצעד בוטח לכיתה, דני הסתובב לפתע אחורנית ואמר בשקט, "היי, תלמידה חדשה." הוא הורה בראשו למושב לפניו וחייך, "שמתם לב מי כבר דיבר איתה?"

"כן, אני דיברתי איתה," אמרתי.

דני עשה בזרועו תנועה המסמלת 'יש!' והסיט את השיער הכהה שלו מתוך עיניו, "יופי. אז היא שלנו."

ג'נה ואני צחקקנו והחלפנו מבטים.

"איך-"

"התחלנו," המורה הכריזה והכריחה את דני להסתובב חזרה ולהביט קדימה.

"אז מתי תהיי פנויה היום?" שאלתי את ג'נה בסוף השיעור.

"הממ.. אני מניחה שבסביבות שבע," היא ענתה, "החזרה נגמרת בשש ואז אני צריכה להתקלח... אבל לא אכפת לי שתבואי כשאני עדיין מסריחה, אז בשש."

יצאנו מהכיתה, בדיוק עמדתי להיפרד מג'נה וללכת לשיעור ספרדית כשלפתע ידיו של דני אחזו בצווארנו ומשכו אותנו לאחור, "לא שחכתם משהו?" הוא סימן בראשו לכוון הבלונדינית שבדיוק יצאה מהכיתה.

"אה, נכון.." גלגלתי את עיניי, הרמתי את ידי ונופפתי לה, "היי!"

היא הבחינה בי והתקדמה לכווננו. "שלום."

"אז, לא ממש יצא לי להציג את עצמי," אמרתי, "אני ארין,זאת ג'נה וזה דני."

ג'נה ודני חייכו, "היי."

"נעים להכיר."

"אני קליאו," היא אמרה.

"יש לך שם יפה," אמר דני, קליאו חייכה. "אז, קליאו, ברוכה הבאה לבית הספר. איזה שיעור יש לך עכשיו?"

קליאו הביטה בי בשאלה, "איזה שיעור יש לך עכשיו, ארין?"

"אממ... ספרדית," אמרתי.

"אז גם לי יש עכשיו שיעור ספרדית," אמרה קליאו בפשטות.

הרמתי גבה בשאלה.

"מערכה השעות שלנו חופפת, זה מה שאמרו לי במזכירות," אמרה קליאו.

"אהה.. בסדר." לא ידעתי מה לומר.

"טוב, אז אני מניחה שנתראה בארוחת צהריים," אמרה ג'נה. "ביי ארין, ביי קליאו."

דני הרים את ידו וחייך. הם פנו במסדרון ונעלמו מעינינו. קליאו ואני התחלנו ללכת לכוון הכיתה של סניורה דל-פרדו.

"היי, אז זו הסיבה שהסתכלת עלי מקודם?" שאלתי כעבור רגע.

"הסתכלתי עלייך?" שאלה קליאו.

"בחנת אותי, יותר נכון לומר." עניתי, "זה בגלל מערכת השעות?"

"לא." אמרה קליאו בחצי חיוך.

"אז.." צחקתי, "למה הסתכלת עלי ככה?"

"כי סקרנת אותי." אמרה קליאו בפשטות.

צחקתי שוב, "טוב לדעת שאני כזו מעניינת."

קליאו חייכה. נכנסנו לכיתה, בירכתי לשלום כמה אנשים שהכרתי והתיישבנו במקום.

"אני ממש מפגרת בחומר בהיסטוריה," אמרה קליאו כשהתיישבה במקומה. "בבית הספר הקודם שלי למדנו חומר שונה לגמרי."

"אנחנו נוכל לעזור לך אם תרצי," אמרתי,"יש הרבה חומר אבל הוא לא כל כך קשה."

"הוא מאוד קשה," אמרה קליאו, "במיוחד לאור העובדה שאני גרועה בהיסטוריה. אבל תודה על ההצעה, מתי נראה לך שנוכל להיפגש?"

"לא אכפת לי," הנדתי בראשי.

"אמ.. מה דעתך על מחר בערב?" שאלה קליאו.

"או.. האמת היא שמחר אני לא יכולה," אמרתי.

קליאו רכנה לעברי קלות, "למה? בגלל הירח המלא?"

ישיבתי נדרכה ודפיקות ליבי האיצו, "מה?"

"אני שואלת אם את אדם-זאב כי מחר יש ירח מלא," חייכה קליאו.

נרגעתי ופרצתי בצחוק, מה חשבתי לעצמי? שמכל האנשים בעולם קליאו תדע עלי? "אממ.. אני אראה מתי אני פנויה. אבל בינתיים אני באמת ממליצה לך לדבר עם דני, הוא מעולה בהיסטוריה." ידעתי שהוא מצפה ממני למשהו כזה.

קליאו חייכה, "אולי באמת."

בסוף היום ג'נה ואני יצאנו משיעור ספרות בהרגשה טובה.

"אז הלכנו?" שאלתי.

"רגע, מה עם קליאו?" שאלה ג'נה.

חיכינו לה עוד כמה שניות ואז יצאנו מהכיתה. דני השיג אותנו בחניה. הלכתי לכיוון המכונית שלי ועמדתי לפתוח את הדלת כשלפתע ג'נה אמרה לצידי, "רגע.. קליאו, זאת המכונית שלך?"

הרמתי את מבטי והבנתי שהיא מדברת על הפורשה האדומה מהבוקר.

קליאו חייכה. "כן, מתנה מהאבא החורג שלי. הוא חושב שזה יגרום לי לאהוב אותו.."

דני נעמד לצידה, "סיפור מוכר. אל תדאגי."

קליאו חייכה אליו ונשענה על מכסה המנוע של המכונית.

לפתע נשמעה שריקה חדה מאחורינו. שלושה בחורים בלונדיניים בג'קטי ספורט הנושאים את סמל בית הספר הביטו בקליאו.

"אחלה רכב," חייך אחד מהם, "לא הייתי מתנגד לנסוע בו איתך.."

"לא הייתי מתנגד לנסוע איתה בכל מצב," אמר השני וקרץ לקליאו.

קליאו גלגלה את עיניה והפנתה אליהם את גבה, אגב מתקרבת קצת יותר לדני.

"תתעלמי מהם," אמרתי לה. מציצה בבוז בשחקני נבחרת הספורט של בית הספר שצחקו והמשיכו להביט לכווננו.

"זה בסדר," אמרה קליאו.

דני טפח קלות על רגלה, "אנחנו נשמור עלייך מפניהם."

קליאו פרצה בצחוק ועמדה לומר משהו אך ג'נה הקדימה אותה במבוכה, "טוב, אז הייתי שמחה להישאר ולרכל על הגורילות האלו, אבל יש לי שיעור עוד חצי שעה.." היא הביטה בי בתחינה.

"מצטערת. קדימה." פתחתי מיד את הדלת של המכונית ונכנסנו לתוכה.

"ביי דן. היה ממש כיף להכיר אותך קליאו! נתראה מחר," חייכנו מבעד לחלונות. דני נפרד מקליאו, נופף לנו ונכנס גם הוא למכונית הכחולה שלו. יצאתי מהחניה ברוורס. כשהתיישרתי, זרקתי מבט חטוף לעברה של קליאו, הופתעתי לראות את ההבעה הבוחנת שוב על פניה רגע לפני שנכנסה למכונית שלה וסגרה את הדלת.

-

אז כן, הפרק די ארוך... 

אני מקווה שלא השתעממתם, ההחלה לא הכי מרגשת -.-

אז אני מחכה לתגובות שלכם, ובבקשה אל תתיאשו מהסיפור מעכשיו, אני מבטיחה שהוא הולך ומשתפר!

אוהבת תמיד,

נל 3>