שאלום DD:

טוב, אז אני רק רוצה להודות לכם על התגובות המהממות שלכם ((: הם שימחו אותי מאוד.

אז, הנה הפרק השני. הפרק הזה לא ממש ארוך ככה שממש בימים הקרובים אני אעלה את הפרק השלישי DD:

בלי יותר מדי חפירות - הפרק ~

פרק שני.

"שלום," השגתי את דני ביציאה מהכיתה והלכנו לכוון חדר האוכל.

ג'נה חיכתה לנו בתור למכונת השתייה, "היי, איפה קליאו?" היא שאלה.

שחכתי ממנה לגמרי. "לא יודעת..." מלמלתי וסרקתי את חדר האוכל. מצד אחד, הרגשתי לא נעים שלא חיכינו לה, אבל מצד שני, אני לא הבייביסיטר שלה. היא יודעת איפה נמצא חדר האוכל.

"היא אמרה שנצא בלעדיה," אמר דני.

חייכתי והכנסתי כמה סנטים למכונת השתייה. הוצאתי את בקבוק הקולה והסתובבתי, קפצתי כשמצאתי את קליאו עומדת מולי. זה היה מוזר, לפני רגע היא בכלל לא הייתה בתוך חדר האוכל.. ועכשיו היא עומדת כאן, כאילו היא הייתה פה מההתחלה.

אך לפתע הכול נעצר. כל האנשים מסביבנו קפאו באוויר, "ארין.." קליאו אמרה באיטיות והקול שלה נשמע כאילו אנחנו נמצאות מתחת למים.

"ארין. ארין."

היא חזרה על שמי, עיניה נעוצות בתוך עיני. לפתע גם קולותיהם המעורפלים של ג'נה ודני הצטרפו, "ארין... ארין... ארין- " עיניה של קליאו התרחבו והאישונים נעלמו, השיער התבדר ללא רוח -

"ארין!"

קפצתי. ג'נה עמדה מולי וחייכה, "חולמת בהקיץ? קדימה, בואי. דני וקליאו כבר התקדמו כדי שלא יתפסו לנו את השולחן."

ניערתי את ראשי, "סליחה. אני באה.."

התיישבנו בשולחן, קליאו ודני צחקו ממשהו. כשהתיישבתי לצידו של דני קליאו חייכה לעברי.

"חתיכת שיעור, מה?" היא צחקה.

"כן.." עניתי. הבטתי בקליאו ונזכרתי בדרך שבה האישונים נעלמו מעיניה והשיער שלה התבדר. למה זה נראה עליה כל כך טבעי?

"אז שמעתי שאתה מורה מעולה להיסטוריה," אמרה קליאו והביטה בדני.

דני צחק, "זה מה שארין חושבת."

"אז מתי תוכל להשלים איתי חומר?" שאלה קליאו.

"מתי שנוח לך."

"היום אחרי הצהריים זה בסדר? אני עסוקה בערב."

"בסדר גמור, תבואי אלי בארבע?"

"רעיון מצוין."

דני נתן לקליאו את הכתובת של ביתו. ג'נה צחקה, "אל תלמדו יותר מדי."

דני נעץ בה מבט, "מצחיק מאוד ג'נה."

היא צחקה שוב ולקחה ביס מהתפוח שלה. שיחקתי עם הבקבוק שלי בחוסר נוחות, ג'נה הבחינה בזה והביטה בי בשאלה.

שלחתי לה מבט של 'אני אספר לך אחר-כך..' ושתיתי לגימה גדולה מהבקבוק על מנת להירגע.

"בסדר.. מוזר." קבעה ג'נה. ישבנו בתוך המכונית שלי מול הבית שלה וסיפרתי לה מה קרה בחדר האוכל.

"זה לא היה מוזר כמו שזה היה אמיתי," אמרתי, "התחושה הזאת.. אני ממש הרגשתי שזה קורה."

"אוקי, שום דבר לא קרה באמת. אז לא נגרם שום נזק, נכון?" שאלה ג'נה.

"אני לא יודעת.. זה היה מוזר מדי." השענתי את ראשי אחורנית והבטתי בה, "לפחות אני יכולה לספר לך בלי שתחשבי שאני מטורפת."

"היי," ג'נה רכנה לעברי ואחזה בזרועי, "אני ראיתי אותך הופכת למומיית ירח בגיל אחת-עשרה. שום דבר שקשור אלייך לא יכול להיות יותר מטורף מזה."

צחקתי. מה שנכון נכון.

"בואי, ההורים שלי חוזרים מהעבודה רק עוד כמה שעות והאימון הועבר לערב," אמרה ג'נה. "נכין משהו טעים לאכול."

חייכתי, "גם ככה אין לי מה לעשות בבית, אז שיהיה."

יצאנו מהרכב ונכנסו לבית של ג'נה. אני מכירה את הבית הזה בעל פה. אנחנו גרות אחת אצל השניה, בערך.

"היי ג'רמי," התיישבתי ליד אחיה בן החמש עשרה של ג'נה.

"היי ארין," הוא חייך.

"אנחנו צריכות את המטבח," אמרה ג'נה. "תתחפף."

"צריכות את המטבח," ג'רמי גלגל את עיניו. הוא דמה מאוד לג'נה רק שהשיער שלו היה חום וחלק. "ומה קרה להסתגרויות הארוכות בחדר שלך? החבר שלך עוד לא זרק אותך?"

"אני לא אגיד לך שוב, יצור." אמרה ג'נה ונעצה בו את עיניה, "לך תראה טלוויזיה או משהו."

"את יודעת שיגיע יום שאת כבר לא תוכלי להתנהג אלי ככה," הוא אמר, אבל קם מהכיסא. "יום יבוא ואני אתנקם בך."

ג'נה גלגלה את עיניה בשעה שיצא מהמטבח מוריד את הז'קט שלו ועולה לחדר שלו.

"אין לך מושג כמה מזל יש לך," היא אמרה והוציאה עוגה מהמקרר ופרסה אותה לפרוסות, "הלוואי והייתה לי אחות גדולה מאשר הג'וק הזה.. הוא כל כך מעצבן עד ש-"

"אולי עם תכבדי אותו קצת יותר הוא יתייחס אלייך יותר?" שאלתי בחיוך.

"את לא יודעת על מה את מדברת!" ג'נה התרעמה.

פרצתי בצחוק ונעמדתי לידה. "בואי נאכל עוגה ותחשבי על זה."

חזרתי הביתה בשעת אחר-הצהריים מאוחרת. נכנסתי משפשפת את עיני וסגרתי אחרי את הדלת.

"אני בבית..." אמרתי.

אמא חיכתה לי במטבח, "יופי שהגעת, האוכל כמעט מוכן. סידרת כבר את המצלמות?"

הנדתי בראשי, "אני אעשה את זה עכשיו."

עליתי לחדרי. זרקתי את התיק בפינת החדר וניגשתי למגירה השלישית שלצד הארון. הוצאתי מתוכה את שתי המצלמות. אחת מהן הייתה מצלמת ראש קטנה, היא הייתה מחוברת לסרט גומי שמניחים מסביב לראש. והשניה הייתה מצלמה שקנינו בהזמנה מיוחדת, היא הייתה מחוברת למעין חגורה שמקדימה יש חתיכה שמכוונת כלפי מעלה. המצלמה עמדה על החתיכה הזו בצורה שראו בה את הפנים שלי מלמטה.

הדלקתי את הצלמות וקיללתי בשקט. בקושי הייתה בטרייה, לא האמנתי ששכחתי לטעון אותן.

הכנסתי מהר את המצלמות למטענים שלהן וירדתי למטבח.

"לילה טוב ארין, בהצלחה." אבא טפח על כתפי רגע לפני שעליתי במדרגות לכוון החדר שלי.

"לילה טוב, אבא." עניתי.

נכנסתי לחדר שלי, פשטתי את הבגדים ולבשתי את הכותונת שלי. תמיד לבשתי אותה בלילות של הירח המלא. לפתע הפלאפון שלי צלצל, זאת הייתה אחותי.

"היי אריקה," עניתי.

"ארין, מה נשמע מאמי?"

"בסדר גמור, מה איתך? איך הדירה החדשה?"

"מעולה. יחסית לזאתי הדירה הקודמת היא קופסת סרדינים.."

"יופי," חייכתי.

"אז את מוכנה ללילה?"

"כן, בטח."

"אז יאלה, שיהיה לך בהצלה. אל תעשי שום דבר מסוכן."

"אני אשתדל לזכור את זה כשאני אהיה בטראנס."

אריקה צחקה, "ביי מאמי."

"ביי, לילה טוב."

ניתקתי את השיחה. אריקה המטורללת הזאת.. מאז שהיא עזבה את הבית היא לא מפסיקה להתקשר. תמיד היו בינינו יחסים טובים, אבל לא ברמה של 'משעמם לי, אז התקשרתי לבדוק מה קורה. לילה טוב מאמי.'

ווידאתי שהתיק שלי למחר מוכן והבטתי בחלון. העננים הסתירו את הירח, עוד רגע הוא ייחשף ואני הופכת לרוח רפאים. חייכתי כשחגרתי את החגורה-מצלמה למותניי, והצמדתי את מצלמת הראש למצחי. נשכבתי במיטה על הצד ועצמתי את עיני, מחכה להשפעת הירח שתחול עלי. 

-

כמו שאמרתי, לא ארוך מדי DD:

לא אמרתם מה שעתכם על פוסט דמויות... נראה לי שבשלב כלשהו אני כן אעלה אבל עדיין.. ^^

אוהבת המון,

נל 3>