שבוע טוב לכולם! DD:

אז, כמובטח, פרק נוסף (:

אני רק רוצה לומר תודה רבה לכל המדהימימים שקוראים את הסיפור שלי ואני מאושרת אם אתם אוהבים ♥

תודה רבה רבה.

אגב, שמתי לב שהפרקים הולכים ומתארכים.. יש צורך לקצר? אם כן, אל תתביישו לומר ^^".

בלי חפירות מיותרות, לפרקקק ~

*~*~*~*~*

פרק 7.

בדיוק ברגע שסגרתי את השרשרת על צווארי נשמעה הדפיקה על הדלת. מיהרתי לפתוח לקליאו בחיוך והכנסתי אותה הביתה.

"למה את כזאת מגונדרת?" היא שאלה, בעודה מוציאה מיץ תפוזים מהמקרר.

"רושם ראשוני, אני מניחה." אמרתי בחיוך. אחזתי במפתחות של המכונית שלי, "נזוז?"

קליאו הנהנה ויצאנו מהבית. היא אמרה שכדאי שנבוא במכונית שלי על מנת שבפעם הבאה אוכל לבוא לבד. מה הקשר? גם אני לא הבנתי.

הנסיעה לא ארכה זמן רב. הכבישים היו פנויים למדי בשעות אחר הצהריים של יום חמישי סטנדרטי ורגיל. נכנסנו לחניון של מבנה קטן ונסתר בכניסה לעיר, לא היו מכוניות רבות.

"קדימה," קליאו הובילה אותי לאורך החניון עד למעלית קטנה, עלינו בה לקומה השלישית.

"בקומה הזאת נמצאת המפקדה הראשית של הארגון האזורי," אמרה קליאו בשעה שיצאנו מהמעלית. קליאו ניגשה לדלת שחורה וגדולה והוציאה כרטיס שנראה כמו כרטיס אשראי. היא העבירה אותו על הקיר ואז הניחה את אצבעה על לוחית קטנה לזיהוי.

"מה יש בקומה הראשונה והשנייה?" שאלתי.

"בקומה הראשונה יש לובי נטוש של המלון שהיה פה פעם, ובשנייה יש חדרי שינה.. למקרים מיוחדים." אמרה קליאו. הדלת נפתחה על צירה וקליאו אחזה בידי ונכנסה דרכה.

"עד שלא יהיה לך כרטיס משלך, תמיד תצטרכי להחזיק במי שנתן לך את האישור להיכנס," היא אמרה בשעה שהבטתי סביבי. החדר נראה ממש כמו מפקדה עתידנית של מחתרת. במרכזו היה מין שולחן עגול עם הדמיה מוזרה של כל האזור, מסביב לשולחן הייתה גדר שהתחברה לכמה גרמי מדרגות מעגליים שהובילו למעין קומה שנייה ועגולה. כל הקירות בחדר היו מצופים בלוחות עמוסים ומסכי מחשב מרצדים ומלאים טבלאות.

"וואו," שמעתי את עצמי ממלמלת.

"מוצא חן בעינייך?" נשמע קולו של ג'ארד מאחורי.

הסתובבתי אליו בחיוך, הקול המרגיע שלו הקסים אותי.

"אז, ארין – ברוכה הבאה לארגון האזורי שלנו." הוא הכריז ופרס את ידיו.

משהו כמו תריסר אנשים הסתובבו בחדר, גילם נע בין שלוש-עשרה לשנות העשרים המאוחרות. חלקם הביטו בי בחיוך וחלקם היו שקועים עמוקות בסרטוטים ענקיים או באחד ממסכי המחשב.

"נתחיל בשאלה המרכזית," אמר ג'ארד בקול של מורה מוסמך, שיערו נופל על עיניו והוא מוביל אותי  בחדר. "מה בעצם אנחנו עושים כאן. ובכן, כמו שאת יודעת, לאנשים שחלה עליהם השפעת ירח יש מין טראנס קבוע. בכל חודש, ביום של הירח המלא, מתרחשת תופעה מסוימת בירח. כלומר, רמת האנרגיה שלו ושנמצאת סביבו גדלה, בהרבה. משום מה – ואת זה אף אחד בעולם לא יודע להסביר – יש אנשים מסוימים שכאשר האנרגיה הזאת מגיעה אליהם, הם מושפעים ממנה. גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית. החושים מתכהים והתגובות נוצרות מתנודות אנרגיה שמתחרשות בתוך הגוף. עכשיו, לנו – כאנשים שהשפעת הירח חלה עליהם – עלה רעיון, אנחנו צריכים בעצם לדעת להשתמש באנרגיה הזאת. הרי זה פשוט בזבוז, לא להשתמש בכל כך הרבה אנרגיה שנמצאת בעולם בלילה אחד.

"וזה בעצם מה שאנחנו לומדים לעשות כאן. לשלוט באנרגיה הזאת,להישאר מודעים וכך אפשר לכוון אותה למטרות מסוימות."

"וזה כל מה שאתם לומדים מגיל שתיים עשרה?" שאלתי.

קליאו צחקקה לעברי, "ארין, נראה לך שזה משהו שלוקח יומיים? צריך לעבור קודם הכנה במדיטציה, לדעת לשלוט בחושים שלך. ואחרי בערך מאה שיעורים כאלה – עושים ניסיון ביום של ירח מלא."

"כן,מה שקליאו אמרה בשני משפטים," אמר ג'ארד. "ואם את עוברת את מבחן הניסיון – את יכולה להתחיל לפעול בעולם האמיתי בחודש הבא."

"כמה זמן לוקח לעבור את כל ההכנה במדיטציה?" שאלתי.

"בדרך כלל.. משהו כמו שלוש שנים?" הציע ג'ארד.

"אז אני רק אסיים את המדיטציה בגיל עשרים?" שאלתי בהפתעה.

"מה פתאום! אני בכלל לא בטוח שבגיל כזה אפשר ללמוד שליטה," אמר ג'ארד. "במקרה של שיעור בחודש זה לוקח שלוש שנים. אבל את עומדת לעבור שיעור כל שבוע, ואני באמת מקווה שזה יזרז את ההליכים."

"מי יעביר לי את השיעורים?" שאלתי.

"בדרך כלל, אני," אמר ג'ארד וחייך את החיוך המקסים שלו, "אבל לפעמים גם קליאו – או מאט, אם את מכירה אותו. האמת היא, שכל מושפע ירח – "

"אוף, תפסיקו להגיד את זה ככה.." מלמלתי, "'מושפע-ירח'.. אתם גורמים לזה להישמע כמו איזו מחלה."

ג'ארד הבליע חיוך, לא ידעתי איזה מין מורה הוא יהיה. הוא היה פשוט נחמד מדי. "אז איך את מעדיפה לקרוא לזה? אנשים-שבזמן-ירח-מלא-מתחרפנים-בגלל-שרמת-האנרגיה-בגוף-שלהם-עולה-במליוני-מעלות?"

צחקתי, "נראה לי שאני אסתפק ב'אנשי-ירח'."

"זה נשמע דומה מדי לאנשי-זאב," אמר ג'ארד, "ובחייך, אנחנו לא מעתיקנים! בכל אופן, כל אחד שהוא... משלנו ובוגר מספיק, יכול להעביר לך שיעור. אבל חשבתי שתעדיפי אנשים שאת מכירה.."

"אני באמת מעדיפה," הנהנתי.

"מעולה," הוא חייך, "אז באיזה יום את תהיי פנויה בשבוע הבא? אנחנו צריכים להתחיל."

"יום שלישי," אמרתי כעבור מחשבה קלה.

"יופי," אמר ג'ארד, "יש לי משהו קטן לעשות.. תרגישי בבית." הוא חייך בפעם האחרונה ואז עלה במהירות לקומה השניה והמוזרה ונעלם מעינינו.

רק כשכבר לא הביט בי הבחנתי שהפרפור בבטן שלי נרגע. רגע.. פרפור בבטן? נשמתי לרגע, מנסה לאתר עוד דברים משונים בהתנהגותי. החיוך המבויש שכבר המון זמן לא ראיתי היה על פני.. הרהרתי לרגע בג'ארד. בצורה המושלמת שבה השיער שלו עמד, בעיניים היפות שלו שהתכווצו עם כל חיוך, ובזוית המושלמת שהפה שלו עמד בה בשעה שחייך.. בחולצה האפורה שכל כך הלמה את צבע העור שלו ושמה דגש על הכתפיים החזקות –

רציתי לסטור לעצמי.

הסתובבתי מהר לקליאו, "אז... יש עוד משהו מעניין לראות פה?"

חזרתי הביתה בשעה מאוחרת יחסית.

"ארין – " נשמעה קריאה מהקומה השנייה.

"כן, זאת אני.." עניתי והנחתי המפתחות במקומם.

אמא פלטה אנחת רווחה וחזרה לישון. התיישבתי על אחד הכיסאות במטבח ושפשפתי את עיני, חושבת על השעות האחרונות. הארגון היה ללא ספק מקום מדהים והשתוקקתי כבר להתחיל בהשלמת החסר שלי. האנשים שהיו שם היו נחמדים מאוד ואפילו פגשתי את מאט, היה כל כך מוזר לדמיין את הבחור הזה כנער-ירח.. אבל הוא רק צחק עלי וחזר לעבודה שלו. ואז חשבתי על ג'ארד. לא אהבתי את התחושה הזאת. הפרפרים האלה.. אלה פרפרים של ילדות בנות עשר. כן, הוא ללא ספק היה חתיך. ומושך. אבל אני לא צריכה שום קשר רומנטי עכשיו. גם ככה אין לי זמן לנשום עם בית הספר, ועכשיו מצטרפים שיעורי ההשלמה. אני צריכה להפסיק. לרסס רעל על הפרפרים האלה תכף ומיד. אוף.. מעניין מה ג'נה הייתה אומרת על זה –

ג'נה.

רגשות אשמה מיד החלו להציף אותי. הייתי חייבת לומר לה, אמנם לא לספר לה על המשפט, אבל לפחות על ג'ארד  - כלומר, על שיעורי ההשלמה.

ידעתי שאם קליאו, או ג'ארד, או כל אחד אחר ששיך לארגון היה רואה אותי הוא היה משתגע, אבל שום דבר לא מנע ממני לאחוז בטלפון הנייד שלי ולצלצל את המספר שידעתי בעל פה מגיל שבע.

הדלת נפתחה כעבור עשר דקות בדיוק.

"אמא, זאת ג'נה," קראתי במעלה המדרגות עוד לפני שהיא הספיקה לצאת מהמיטה.

ג'נה צחקה ומיד אחזה בידי, "חכי רגע, אני אכין לי קפה ואת מספרת לי הכל!"היא רצה לתוך המטבח. נכנסתי אחריה, מחייכת. כמה דקות אחר כך התיישבנו לשולחן, ג'נה נועצת בי עיניים בציפייה. סיפרתי לה כל מה שידעתי, מלבד העניין של הרצח שלכאורה ביצעתי, או של המשפט.

כשסיימתי לדבר, ג'נה אחזה בידי, "ארין.. זה מדהים!"

חייכתי במבוכה, "זה דיי מגניב, כן."

"וואו.." אמרה ג'נה, "אז, מתי תיקחי אותי לשם?"

נשכתי את שפתי, "תראי ג'נה.. אני מצטערת, אבל אני לא בטוחה שאני אוכל לקחת אותך.."

ג'נה כיווצה את גבותיה, "למה?"

"בגלל... שברמת העיקרון, אף אחד לא אמור לדעת מזה שאני 'מושפעת-ירח'. שאר האנשים שם.. אני לא בטוחה שמשפחות שלהם יודעות בכלל. ככה שאם הם יגלו שיש ארבעה אנשים בעולם שיודעים עלי.. לא טוב."

ג'נה חייכה באכזבה, "לא נורא. אבל זה לא ימנע ממך להביא אותו לכאן, נכון?"

"מה?" שאלתי, "להביא את מי?"

"את קולומבוס," אמרה ג'נה, "הלו! להביא את ג'ארד. דאא."

צחקתי, "למה שאני אביא אותו לכאן?" שפשפתי את עורפי.

"הממ.. לא בגלל שהעיניים שלך נהיו מעורפלות כשדיברת עליו, זה בטוח, "אמרה ג'נה ופרצה בצחוק.

"אל תצחקי עלי!" מחיתי, "את לא ראית אותו. הוא כזה מהמם ש... כלומר, אני לא צריכה חבר עכשיו. בסדר?"

"בטח שלא," אמרה ג'נה, "אבל אני עוזרת לך להתלבש לפני השיעור הזה שלך ביום חמישי."

גלגלתי את עיני.

למחרת בבית הספר, כשנפרדתי מג'נה ודני בכניסה לשיעור ספרדית, חיפשתי בעיני את קליאו. ראיתי אותה עומדת בקצה המסדרון וניגשתי אליה במהירות.

"היי," שילבתי את זרועי בזרועה.

"בוקר טוב," היא צחקה.

משכתי אותה לכוון הכיתה, אך היא עצרה אותי, "אני לא לומדת ספרדית יותר."

"מה?" שאלתי, "למה?"

"עשיתי את זה בכוונה שמהערכות שלנו יהיו חופפות, כדי שאני אוכל להכיר אותך," חייכה קליאו, "ועכשיו, כשאת בקיאה בכל מה שקורה כאן, אני יכולה להחליף כמה מקצועות."

"איזו שפה יכולה להיות טובה יותר מספרדית?" שאלתי בהפתעה.

"צרפתית," היא אמרה, "ואגב, זה ממש לא קשור לעובדה שסבתא שלי דוברת רק צרפתית, כן? וחוץ מזה אני מחליפה גם את כתיבה יוצרת, וביולוגיה. מה לעזאזל את מוצאת בביולוגיה?!"

צחקתי, אך בגלל שסניורה דל פדרו בדיוק נכנסה לכיתה, נאלצתי רק להבטיח שנדבר מאוחר יותר ולרוץ.

*~*~*~*~*~*

תודה שקראתם!

אוהבת תמידתמידתמידתמידתמידתמיד

נלי 33>