כןכן, הייתי צריכה לכתוב על גיבור על. אני צריכה להודות במשהו. הקטע יצא נורא לדעתי. אבל לא היה לי כוח לתקן\לשפר\ לעשות כל דבר אחר כי להוא יצא די ארוך. (בזמן האחרון כתבתי קצר.) וגם לדעתי החלק האחרון קצר מידי, אז זה בסדר..

זה היה בוקר קיצי, אחד כזה שאי אפשר להישאר ישן בו. השמש חרכה את עיני הישנים, והחום הנכנס הכריח אותם להטיל את שמיכתם רחוק ככל האפשר.

בבוקר זה נרשמו מספר עובדות מעניינות בכפר. התינוק של מריה וארנולד אמר את מילתו הראשונה, שהייתה באופן מפתיע "חם.".  הדוור הזקן נפטר בטרם עת, יש אומרים בשל אשתו החדשה. (אבל זה סיפור לפעם אחרת.) אוולין ז'קלין הצילה חיים.

אבל בואו נתחיל מההתחלה.

היום שבו מתחיל סיפורינו הוא אכן עוד יום קיצי חם ומחניק. הילדים שוחררו מעבודות הבית והוזהרו שלא להסתובב בין רגלי המבוגרים.

אוולין וחברתה הטובה, מוניקה, יצאו לפינת המסתור שלהן, פינה שהייתה מוסתרת בצל היער שגבל בכפר. אפשר היה להגיד שאף אדם לא הסתובב במקום מלבדם, ואולי בגלל כל זאת הן הפכו את המקום לפינה שלהן.

מוניקה בדיוק גילתה שהיא מסוגלת להזיז את האוזניים מבלי לגעת בהן, והיא הראתה את התגלית לחברתה בהתלהבות. הפה של אוולין נפער בהפתעה.

"לא ראיתי דבר כזה מעולם, מוניק. איך את עושה את זה?" היא שאלה בסקרנות מעורבת ברצון עז ללמוד את התנועה. "כמו שאני מזיזה את הידיים ואת הרגליים." מוניקה השיבה. "אני מרגישה שנוסף לי איבר חדש."

אוולין סובבה את כתפה לאחור והתרכזה, במצח שהופיע עליו קמט מחשבה. "ככה?" שאלה. מוניקה הביטה עליה בתדהמה.

"אוולין, את עפה!" מוניקה קראה בחצי זעזוע חצי סקרנות. אוולין הביטה על רגליה וגילתה שהן מרחפות מעל הקרקע.

"איך את עושה את זה?" שאלה אותה מוניקה. אוולין משכה בכתפיה. "כמו שאני מזיזה את הידיים והרגליים." השיבה, חוזרת על מילותיה של חברתה.

מוניקה הביטה בה בקנאה. "הלוואי שיכולתי גם אני לעוף." היא מלמלה, מביטה בעיניים כלות בחברתה המעופפת שניסתה באותה עת להתגלגל באוויר. "אבל את יכולה להזיז את האוזניים, מוניק! זה סופר-קול!" השתמשה אוולין במושג החדש שלמדה מאחיה הבכור.

"סופר-קול? כמו סופר-על?" שאלה מוניקה בניסיון להבין. "אני חושבת- אני חושבת שכן." השיבה אוולין בהיסוס. "אני סופר-על, ואת סופר-קול, ושתינו גיבורות על!"

מוניקה הנהנה בהסכמה. את שארית הבוקר הן בילו בהפגנת כישרונותיהן אחת לשניה.

כשהגיעה שעת הצהריים, הגיעה שעתן לחזור לאכול בביתן. הן נשבעו זו לזו לא לגלות את הכוחות עד שיסכימו ביניהן על כך.

בדרך חזרה הביתה, קול הצופרים הדהד בראשן. "שריפה?" שאלה אוולין בתדהמה. מוניקה הנהנה אחוזת רעד. אחיה טיילו היום ביער. היא קיוותה שהם נמצאים כבר בבית, מוגנים מכל רע.

הן רצו לביתן, ממהרות להתעדכן בחדשות. השריפה התחוללה ביער, מסביב לקרחת העצים שנמצאה בתוכו. אחיה של מוניקה לא חזרו עדיין לביתה, ולא נמצאו בשום מקום. הם היו אבודים.

"אוולין!" מוניקה עמדה בפתח ביתה של אוולין, שערה סתור ופניה שבורות. "אוולין!" חברתה מיהרה לחבק אותה בניחומים. "אני כל כך מצטערת."

"אין מה להצטער," השיבה מוניקה. אוולין הביטה בה בתהייה. "מצאתי דרך להציל אותם!" אמרה בתקווה.

כעבור כמה לחשושים הן חמקו מהבית.

הן הגיעו ליער, מבחינות בשריפה ממרחק. "את חייבת ללכת, מוניק." מלמלה אוולין. "מסוכן כאן מאוד."

"אחרי שגררתי אותך לזה? לא, אני אשמור מכאן." השיבה חברתה באומץ.

אוולין בלעה את רוקה. אם היא תיגע בשריפה... אל תחשבי על כך! פקדה על עצמה והתרוממה באוויר. היא נפנפה אל עבר מוניקה ונעלמה מעל היער.

אני מקווה שהכול יהיה בסדר, חשבה מוניקה, נושכת את שפתיה. איזו מן חברה אני, כזאת ששולחת את חברתה לעבר הסכנה?

כעבור כמה רגעים היא הבחינה בגוש גדול מתעופף בקושי חזרה אליה. היו לגוש הזה שלושה ראשים! מוניקה בכתה בהקלה.

אוולין נחתה נחיתה רכה למדי, מחייכת בסיפוק. "סופר-על!"

"וסופר-קול!" חזרה מוניק על הסיסמא שקבעו.

"מצילות את היום!" הן אמרו ביחד, מחבקות אחת את השניה.

"מה זה סופר קול?" שאל בחשד אחיה הקטן של מוניקה. הן לא טרחו לענות, בעודן מתחרות בריצה לעבר הבית. מאושרות כמו שרק מי שקיבל את חייו בחזרה יכול להיות.