אומרים שכל הילדים בעולם חושבים בשלב מסוים שהם מאומצים. סוג של מרד נעורים, אולי. הרצון להוכיח שאין להם קשר להורים האלו גובר על כל הגיון בסיסי.

זה לא קרה אצלי. גם אם ניסיתי אי פעם להשתעשע ברעיון, הרי שפסלתי אותו תוך כמה רגעים. אי אפשר לשנות את האמת.

משפחה קטנה היא לא תמיד מאושרת פחות, אבא אוהב להגיד. החיוך האומלל שנמתח על פניו זהה לחיוך שנמתח על פניי. וזהו שורש הפיתרון. איך תוכל להכחיש את הקשר כאשר אתם זהים? כאשר אדם שרואה אתכם יחד מתייחס אליך כאל 'דגם מוקטן של אביך'?

אולי לא תוכלו להבין. רוב הילדים הם תוצר של אמא ואבא גם יחד, מן שילוב של שני גורמים. אני אוהב להתייחס אל זה כאל מדעים. חוק המסה. חומר לא נעלם ולא נוצר. כאשר אתה מרכיב שני חומרים ביחד, הם ייצרו חומר שונה. ואולי החומרים רק התערבבו?

פעם חשבתי שאולי הגנים של אמא התנדפו בצורה כלשהי. מחשבה לא הגיונית. אומנם הגנים של אבא יותר חזקים, זה בטוח, והחיוך רק מבהיר לי עד כמה זה נכון, אבל התנדפות כזאת לא קיימת.

גנים באים לידי ביטוי לא רק במראה החיצוני, אני יודע. ניסיתי לבחון קצת את התכונות שלי ושל אבא. אומרים שהפכים מסתדרים ביניהם טוב. שהפכים נמשכים. שלילי נמשך לחיובי. למרות שכשכופלים שלילי בחיובי הוא הופך לשלילי. אולי אבא היה מן שלילי כזה. אולי עדיף לחשוב על היווצרותו של ילד כעל מתמטיקה.

אם אחזור לכוונה המקורית שלי, אני אראה שאני ואבא לא מסתדרים. ששנינו יותר מידי עקשנים, חמומי מוח, כמו שמישהו שהוא לא אני או אבא היה קורא לזה. אולי אמא, אם היא הייתה נמצאת פה. זאת חלק מהבעיה. אני אוהב לחשוב שאבא לא מעיר לי על טעויות מאחר שהוא עושה אותן גם. אם היה כאן, בבית הזה, מישהו קצת שונה, יכול להיות שהיינו חיים קצת אחרת.

יכול להיות שהנעליים לא היו תמיד זרוקות על הספה, ושערימת הכלים היה נשטפת. לפעמים יש לי רצון לשטוף אותה, רק בשביל לא לראות אותה, אבל כשאני חושב שאבא יתפלא אני עוזב אותה במנוחה. עדיף שהכול יישאר כמו שהוא. כמה שפחות להיפגש עם המבט הכואב.

"כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה." אמר טולסטוי. קריאת ספרים היא הדבר היחיד שלקחתי מאימא, אמר לי אבי פעם. הוא טעה.

במקום כלשהו הוא ציפה שאתן לו את הזיכרון של אמא, גם אם זה יכאב. אכזבתי. יצאתי יותר מידי דומה לו. אמא מנוחתה עדן בטח הייתה מתחלחלת אם הייתה רואה אותנו כעת. זוג אנשים שאין בניהם קשר חוץ מקשר הדמים בין שניהם.

על מי אני עובד? אני לא מכיר את אמא. יכול להיות שהיא הייתה יצור חולני ואכזרי שהכריח את אבא לקנות לו ספרים. ממש ירושה, הצחוק המלגלג של אבא נשמע לאוזניי, ואני לא בטוח אם זה צחוקי או צחוקו. הספרים שלה.

לא חיבבתי ספרים. מתמטיקה. פיזיקה. זה כן. מדעים מדויקים היה דבר ששווה לעסוק בו. הייתה תשובה אחת נכונה, והסיפוק שהרגשת כשמצאת אותו היה שווה כל מאמץ. ספרות היתה סתם רגש לא מובן אחד גדול, מן אינסוף תשובות, אינסוף קווים מתלכדים וחותכים.

שני קווים לא יכולים להתלכד ולחתוך בו בעת, התעקשתי. ובכל זאת קראתי את הספרים. תקווה קטנה מרצדת בתוכי, שאולי הקשר אל אימא ירגיש קצת יותר אמיתי.

אז אבא חשב שעשיתי זאת כי בכל זאת ירשתי משהו מאימא. ידעתי שזה לא נכון, אבל למה לאכזב אותו? בכל מקרה אני מרגיש שאני לא מספיק טוב. אני לא מסוגל להחזיק בית שלם שבתוכו נמצאים רק שנינו. איך אוכל לעשות את זה בעתיד עם משפחה יותר גדולה?

לעיתים רחוקות, כשהעיניים של אבא פוגשות בעיניים שלי, כחול מתנגש עם כחול, אני תוהה אם כל זה היה יכול להיות אחרת. אם אבא היה פונה אליי לעיתים קרובות יותר, אם הבית היה נראה כמו בית, אם היה בינינו קשר אמיתי אילו הייתי קצת שונה ממנו.

איך מודדים קשר אמיתי? אני שואל את עצמי בזמן שאני שוטף כלי אחר כלי, מניח אותם על השיש. אני אוהב את אבא. ואיך אני יכול לא לאהוב אותו? זה כמו לא לאהוב את עצמי.

אני אוהב את עצמי, וזה מובן ונכון. אני יודע שמה שאני עושה יכול להיות יותר טוב, אני יודע שאולי הייתי יכול להשתדל יותר. זה לא אומר שאני לא אוהב את עצמי. זה לא אומר שאני לא אוהב את אבא, אף על פי שהוא אדם שבור.

אני לא יודע אם כשאבא ייכנס הוא ינעץ מבט מתפלא בכלים, ואולי גם יפלוט שבכל זאת אני הבן של אמא שלי, שאהבה סדר. אני לא יודע אם אני אתקן אותו.

אבל אני יודע שאנחנו הולכים להתחיל מחדש.