היצור החי היחיד שהסתובב בשעה כזאת בקור המקפיא של לונדון היה נערה צעירה עטופה בשכבות של מעילים וצעיף צמר חם שהתעופף ברוח. היא ניגשה לתא הטלפון הציבורי שעמד בפינה ופתחה את דלתו, נרתעת ממגעו הקר של הברזל.

האצבעות שלה חיטטו בכיסיה, מחפשות אסימון ישן שאולי השתחל ונשאר במקרה. היא מצאה, והכניסה אותו לחריץ ביד רועדת.

את המספר היא חייגה בביטחון, מבלי להסתכל בלוח המקשים. היא הצמידה את השפופרת לאוזנה בציפייה מעורבת בחשש.

"אימא?" השאלה הייתה רווית תקווה.

"מצטערת, זאת טעות." היא מלמלה לאחר שהגבר בצידו השני של הקו השיב לה כי הוא מתגורר לבדו.

היא נפלה בכאב על המרצפות, מצמידה את גבה לסורגים האדומים הקרים.

"א- אימא." היא בכתה. "אני אוהבת אותך."

-

נכתב לאתגר שכלל שיחת טלפון. עד כמה זה יותר מידי דרמתי  מ1 עד 10?

-

ד"א, התחלתי לראות אלמנטרי. זאת סדרה די שווה, שד"א, נפתחת בדיוק באותה צורה כמו האוס. ולא, עוד לא ראיתי ממש את האוס. בתור אחת שקשה לה עם דם אני עושה את זה לאט לאט.