'פיות מתפוגגות, בני אדם נשארים'

כשיורד גשם, אני רואה אותן. הסיבה לכך שהפיות נראות רק בגשם היא מנגנוני ההגנה העלובים שהטבע העניק להן. הוא לא טרח לצייד אותן בהגנה מפני גשם, וכך מעטה ההיעלמות שלהן מתפוגג בעת שהמים שוטפים את גופן.

אני יושבת מול החלון בחדרי, אדי נשימותיי מצטברים על החלון. אני מנקה אותם, נחושה לא לפספס רגע מהמראה המופלא שנראה לעיניי.

פיות זעירות, בגודל אגודלי, מנסות למצוא מחסה מהגשם. אחת מהן נעמדת ממש למולי, יושבת על אדן החלון. אני בוחנת אותה בהפתעה. מעולם לא חשבתי שאוכל לראות פיה ממבט קרוב כל כך.

הכנפיים התכולות שלה מעוטרות בקצותיהן בנצנוצים קטנטנים אשר מתפזרים לכל עבר כאשר היא נעה, כנפיה חובטות באוויר. לפתע, עיני הפיה מופנות אל עיני, בחדות מהירה שמבהילה אותי לרגע.

"את רואה אותי." קולה נשמע אליי גם מבעד לחלון הסגור. זה לא קול שהייתי מצפה לשמוע מיצור זעיר כמותה. הוא סמכותי ובטוח, כיוצא מפה שלו מצייתים כולם.

"את שומעת אותי?" אני שואלת בקול רועד מעט, לא בטוחה שקולי יחדור את הזכוכית. הפיה מחייכת חיוך לועג מעט. "לבני הפיות יש חוש שמיעה יוצא מהכלל." היא אומרת לבסוף בגאווה שלא נסתרת מעיני.

"אז ככה זה? עם הכישרונות באה גם שחצנות בלתי נסבלת?" אני שואלת לפתע, לא מודעת למילים שהוצאתי מפי. אני רואה את פניה של הפיה מתכרכמות ספק בכעס ספק באכזבה למשמע פליטת הפה שלי.

הפיה מרימה אליי את מבטה. "חשבתי שאת מסוגלת לראות אותנו," היא ממלמלת, קולה חלוש לפתע וחסר ביטחון. "אני רואה אותך!" אני אומרת, מילותיי נשמעות חלולות. כנפי הפיה מתחילות להיעלם בקצותיהן, ואני נאחזת בכוח במסגרת הברזל של החלון, על כפות ידיי מופיעים סימנים אדומים. פניי נצמדות לזגוגית החלון בתחינה. "חכי, אני רואה אותך!" אני חוזרת על עצמי בשעה שהיא נהפכת שקופה יותר ויותר.

"את לא רואה אותי." היא ממלמלת לבסוף, מסובבת כלפיי את גבה. "את לא רואה דבר." והיא נעלמת, כך סתם. כשאני מביטה לבחוץ אני רואה שהגשם נפסק.

"אלי?" אחי הקטן עומד בפתח החדר שלי, נבוך ומהוסס. "את רוצה לצאת לשחק איתנו בכדור?" אני שוקלת איזו תשובה צינית ומכאיבה עדיפה יותר. אני מחליטה על זלזול. "לא תודה. אני לא אוהבת לשחק עם מפסידנים." אני אומרת לבסוף, מפנה את פניי בחזרה אל החלון.

"תגידי, אלי," אחי מתפרץ לפתע. "את חושבת שהשחצנות באה יחד עם הכישרון?" הוא שואל בכעס שמשתק אותי לרגע, בעודי נזכרת באותן מילים שנאמרו כמה דקות קודם לכן. אבל אחי לא יודע עליהן, אני חושבת.

הוא עדיין עומד בפתח החדר, כמו לא סיים להגיד את דבריו. "לפעמים אני מרגיש כאילו את לא רואה אותי. איך את לא רואה אותי, אלי? אני אחיך, ואני ממש פה." העצב שלו גורם לי לרצות לבכות. לפני שאני מספיקה לומר משהו, ולו המשהו הטיפשי והקטן ביותר, הוא יוצא מהחדר שלי.

המילים שהוא אומר לי מכאיבות יותר מסכין. והן מכאיבות כי הוא צודק. אני אנוכית, אנוכית כל כך שלא אכפת לי לפגוע באחי. אנוכית כל כך שאני לא רואה אף אחד חוץ מעצמי.

פיות נעלמות כמטה קסם כשהגשם מפסיק, אבל אחי נמצא ממש פה. אני יכולה לתקן את מה שעשיתי. אני יורדת במדרגות במהירות שמעולם לא ירדתי בהן. "אני רואה אותך." אני אומרת, קצרת נשימה. הוא מתבונן בי בתדהמה. "אני רואה אותך." אני חוזרת. החיוך שעל פניו שווה יותר מכל פיה.

-

מוזמנים להיכנס לקישור הזה - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=823119 ולהצביע לקטע שאהבתם (זאת תחרות כתיבה)